"הגימנסיה העברית הרצליה" היא ה-Alma mater שלי. אמי אורה סיימה שם את לימודיה בראשית שנות ה-30' של המאה שעברה; למדתי בה בעומדה במקום בו ניצב עתה מגדל שלום, ולאחר אלפי הנחיות והרצאות שחוויתי במהלך חיי לעולם אזכור שכאשר מלאו לה 100 נקראתי לנווט את החגיגה במרכז עינב. פעם בחיים (אלא אם יזמינו אותי גם לחגיגות ה-200, כמובן). גם אחי המנוח דוד (דודי) למד בה. אני זוכר אותה בגעגוע. רואה לנגד עיניי את המנהלים התובעניים ברוך בן יהודה וכרמי יוגב (פרידה); המוסיקאית הדסה שרמן וחוקר התנ"ך אשר וייזר; ואת המורה לאנגלית קריסטל (לא ידעתי מעולם מה שמה הפרטי) שסבלה מכאבי ראש נצחיים, צרחה ולימדה אותנו לתפארה את מקבת לויליאם שייקספיר עד כי גם אחרי 70 שנים לערך אני זוכר קטעים ממנו בעל פה. כמי שעוקב אחריה וזוכר לטובה את המנהלים רון חולדאי והנוכחי ד"ר זאב דגני קראתי בצער כי הקרע באומה חדר גם אליה. קבוצה של צעירים (כנראה רק ארבעה מהם בוגרי "הרצליה") רצתה לקיים כינוס, שנועד לקרוא לחבריהם לסרב לשרת בצה"ל, והוועד המנהל אסר על עריכת האירוע. כתוצאה מכך דגני התפטר. אבל דגני מנהל מעולה. מחנך אמיתי. איש שאכפת לו. אני קורא לוועד המנהל להפציר בדגני לבטל את התפטרותו. אין אדם נתפס בשעת צערו. עליו לחזור. לטובת הציבור והתלמידים והמוסד, וגם לטובתו. אם יתמיד בעמדתו ייצא שכר ההתפטרות בהפסדו. האישי, הציבורי, החינוכי, הכלל אזרחי. לגוף העניין אני מבין ללב הצעירים הזועמים. מולם כאזרחיות ואזרחים ניצבת ממשלת זדון. היא מנצלת. חומסת. מפלה. עויינת במידות כאלה ואחרות ללהט"ב, לערבי, למעמד האישה, לדמוקרטיה. ממשלה שאין לה אח ורע בתולדות ישראל בשיאי שחיתות וגזל הקופה הציבורית והחשדות הפליליים, ומה לא? ובכל זאת אני מתנגד לכל סרבנות של אזרחיות ואזרחים הנקראים לשרות חובה, מילואים, או קבע. דינם לא כדין הטייסים, שכבר עברו את גיל שירות המילואים והם עתה מתנדבים ללחום למען ביטחון ישראל, ובהיותם פטורים מן השירות אי-אפשר לבוא אליהם בטענה מדוע הם מסרבים ליטול בו חלק. זה הבדל תהומי בין איש מילואים מתנדב (וממילא מבוגר) שמסכן את חייו לבין מי שנקרא כדת וכדין לשרות, ונותר לעמוד מן הצד. המתנדב פועל למען הביטחון מעל ומעבר לחובתו, לא כן הסדיר ואיש הקבע והמילואימניק הצעיר. עם כל ההבנה נוכח הקיפוח החמסני, שזועק לשמיים בדבר הצורך להפיל את הממשלה הנואלת הזאת בבחירות דמוקרטיות - עד כדי החרמת צה"ל אין זה מגיע. לא רק למען ביטחוננו אלא גם למען הביטחון הנפשי של כולנו. עם זאת עמנו גדל על מחלוקת מימי משה וקורח, הפרושים והצדוקים, בית הלל ובית שמאי. זה ויכוח מפרה, מעשיר, לשם שמיים, הבסיס לדמוקרטיה מצוי ביהדות הזאת. לפיכך אני מציע לפתור את המשבר ב"הרצליה" שלי כך:

• דגני חוזר, ובכבוד רב.

• יורשו כינוסי מחלוקת בארגון הנהלת הגימנסיה, אבל היא - כמוסד חינוכי - לא תיטול חלק בדיון, וכל חלקה הוא למנוע עבריינות אם זו חלילה תתפתח.

• ימין ושמאל, תומכי הממשלה ויריביה, יקבלו שרות זהה של הנהלת הגימנסיה באורח שוויוני.

וכאמור, תוך הימנעות של המנהל מלהביע עמדה מטעם הגימנסיה. הפיוס הוא גם ערך נלמד.