עורך הדין אילן בומבך כנציג הממשלה ביטא עמדה המזלזלת במגילת העצמאות, ועל כך הוא ומממשלה אשר בשמה דיבר זכאים למילות ביקורות נוקבות. לעומת זאת, ברמה העקרונית, עו"ד בומבך הרבה יותר מצודק. למגילת העצמאות אין כל תוקף משפטי מחייב, ומכוחה, אין כל סמכות לבית המשפט לפעול בכלל ועל אחת כמה וכמה לפסול חוקים של הכנסת. לכתיבת טור זה נעזרתי בכלי ה-AI אשר ממנו למדתי שכמות התזכורים הכוללת של החוקה בחוק האמריקני היא 3,892 וכמות האזכורים הכוללת של החוקה בחוק הבריטי הוא 4,590 ומידיעה אישית אני מבקש לגלות לכם שכמות האזכורים של מגילת העצמאות בחוק הישראלי היא אפס, והיו ניסיונות להכליל את מגילת העצמאות בחוק, אך ניסיונות אלה לא זכו להסכמה של המחוקק. מסמך מכונן מקבל תוקפו מכוח חוק מפורש המסתמך עליו ובמסגרת אותו חוק, ואם החוק לא מקנה לו סמכות, אז אין לו סמכות. לדוגמה נישואים וגירושים של יהודים בישראל מתנהלים על-פי דיני תורה. ומי הסמיך את דיני התורה לקבוע דווקא בענייני נישואים וגירושים? האם זו התורה? ח"ו מקור הסמכות הוא בחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג - 1953 הקובע כי נישואים וגירושים בין יהודים בישראל ייערכו על-פי דין תורה. ניסיון להפוך את מגילת העצמאות לחוקה, הופך אוטומטית את התנ"ך לחוקה, הופך אוטומטית את הצהרת בלפור לחוקה. גם התנ"ך הוא ללא ספק מסמך מכונן שחובה לכבד אותו, גם הצהרת בלפור היא כזו, אנו מצפים מעצמנו לפעול לפי ערכים הומניים של מסמכים חשובים, אך אלה אינם חוקה ח"ו, והרבה מערכיהם אסור עלינו לקיים מסיבות שונות, וברור שאם הכנסת תאשר תחבורה ציבורית בשבת בכל רחבי הארץ, אותם אלה שמוחים על הפרת חוקת "מגילת העצמאות" לא יאמרו מילה על הפרת חוקת "התורה".

הוראות חוק מפורשת

בבג"ץ קול העם בו ביטל בית המשפט סגירת שני עיתונים קבע השופט אגרנט: "מערכת החוקים, לפיהם הוקמו ופועלים המוסדות הפוליטיים בישראל, מעידים כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקרטיים. כמו-כן, הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות - ובפרט בדבר השתתת המדינה 'על יסודות החרות' והבטחת חופש המצפון - פירושם, כי ישראל היא מדינה שוחרת חופש. אמנם, ההכרזה 'אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם' [...] אך אם היא 'מבטאת את חזון העם ואת האני מאמין שלו', [...] מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה". דברים כדורבנות המצביעים על "האני מאמין" אך על העדר תוקף משפטי מחייב. בבג"ץ 262/62 נקבע "מגילת העצמאות הבטיחה חופש הדת והפולחן לכל אזרחי המדינה, וגם אם לא העניקה המגילה עצמה זכות לאזרח הניתנת לביצוע על דרך של תביעה משפטית, אורח חייהם של אזרחי המדינה נקבע בה, ואת עקרונותיה חייבת כל רשות במדינה להניח נר לרגליה". בבג"ץ 450/70 נקבע "כאשר קיימת הוראת חוק מפורשת של הכנסת, שאינה משאירה מקום לשום ספק, יש ללכת על-פיה, הגם שאינה עולה בקנה אחד עם אחד העקרונות שבהכרזת העצמאות". המחוקק השיפוטי הראשי שלנו, השופט אהרן ברק, אשר הפך את בית המשפט לכנסת ישראל קבע בבג"ץ 958/87 "על הצורך להבטיח שוויון בישראל אנו למדים ממקורות שונים. הראשון שבהם הוא הכרזת העצמאות, הקובעת כי מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". כהרגלו מאז ומתמיד קבע השופט ברק בפסקי דינו "חוקים" אשר הכנסת סירבה לקבל. הוא פעל כך על-אף האזהרות של אילנות גבוהים במשפט. הם הסבירו לו ולנו ששיטה זו תהרוס עד עפר את אמון הציבור במערכת המשפט אך הוא המשיך בדרכו הסוררת. הוא גם דאג שיורשיו לכמה דורות קדימה יהיו העתק גנטי מדויק שלו, והנה אנו עדים למצב בו בית המשפט העליון של המדינה דן בעתידו, כאשר כל השופטים מנוגדי עניינים באורח קיצוני, הנשיאה ממציאה כל מיני נימוקים מופרכים מדוע המצב הזה תקין, האגו עובד שעות נוספות, והדין המשפט והצדק בפח. אפשר עדיין לתקן, יש לנו חלון הזדמנויות צר לדיון משותף כן ואמיתי בין ראשי רשויות השלטון, אנו רואים כי המאבק ביניהן מתיש אותנו, מתיש את חוסננו הכלכלי, מתיש את חוסננו החברתי ומתיש את חוסננו הביטחוני. נדרשת פשרה במסגרתה תבין מערכת המשפט שהיא חצתה את כל הגבולות, ויבינו הרשויות האחרות שגם אם הרכבת ירדה לגמרי מהפסים הרי שהדרך לחזרתה לפסים היא דרך ארוכה ומייגעת המחייבת פשרות רבות וסבלנות רבה.