לאחר שנים שבהן מערכת המשפט מבוקרת בחריפות בזירה הפוליטית, הושמה על השולחן הצעה לכמה שינויים, הצעה שכונתה "רפורמה חיונית" וגם "הפיכה משטרית מסוכנת". לאחר שהופרדה לנקודות ולאחר שתם הקרב על עילת הסבירות, הקרב הבולט הבא עוסק במינוי שופטים. כיום בוועדה למינוי שופטים תשעה חברים: שר המשפטים כיו"ר הוועדה, שר נוסף, שני חברי כנסת, שני חברי לשכת עורכי הדין, נשיא בית המשפט העליון, ושני שופטים נוספים מבית המשפט העליון. הצעת החוק מינואר 2023 הציעה ועדה בת אחד עשר חברים: שר המשפטים כיו"ר הוועדה ושני שרים נוספים, שלושה חברי כנסת ראשי ועדות, נשיא בית המשפט העליון ושני שופטי עליון, ושני נציגי ציבור שיבחר שר המשפטים, שאחד מהם עורך דין. הווה אומר, ההצעה ביקשה לתת לקואליציה שליטה אפקטיבית בוועדה. בינתיים עלו רעיונות פשרה שונים, דוגמת הרכבת הוועדה בעיקר מפוליטיקאים, אך באופן המאזן בין כוחה של הקואליציה לכוחה של האופוזיציה. כיצד מודדים שופט מוצלח, כיצד מכשירים וכיצד ממנים כזה? שאלת המדדים וההכשרה אינה נוטה לעניין את הפוליטיקה מחוץ להקשרים פוליטיים, ממש כמו מערכת המשפט בכללותה; שאלות מורכבות אלו זנוחות לגמרי. הפעם אתמקד במינוי שופטים ובקידומם. כפי שפרסמתי שנים לפני הפולמוס הנוכחי, כל הגורמים בוועדה מייצרים קושי: פוליטיקאים, עורכי דין ושופטים. אומנם, הפוליטיקאי הוא נבחר ציבור, וחייב לציבור דין וחשבון מטפורי. אם יבחר שופטים באופן מושחת או מרושל, לכאורה יוכל הציבור להתחשבן עמו בקלפיות. אולם רק לכאורה; הבחירות הכלליות מאפשרות לאזרח לבחור נציג לרשות המחוקקת בלבד. לאזרח אין שליטה בבחירת הנציג שימנה שופטים, לא כל שכן זיכרון בדיעבד באיזה שופט בחר חבר כנסת פלוני, שממילא מהווה מרכיב אחד מתוך מפלגה, ומה פסק אותו שופט בהמשך. קשה לדמיין שמינוי שופט פלוני ישפיע על הצבעתו של אזרח פלוני, במדינה מורכבת ועמוסת סוגיות פוליטיות נפיצות כישראל. מעבר לכך, מה יקרה כשהשופט יפגוש את הפוליטיקאי שמינה אותו כבעל דין, ואפילו את בן מפלגתו? קיים חשש להטיה. לבסוף, איני רואה מומחיות מיוחדת לפוליטיקאים בתחום המשפט בכלל והשיפוט בפרט, שמצדיקה לתת להם את הכוח הזה. היותם נבחרי ציבור אינה מצדיקה כל כוח שהוא, כפי שכיום ראשי ערים ומועצות אינם ממנים שופטים אך משום שהם עצמם נבחרי ציבור. להבדיל מהפוליטיקאים, עורכי דין חיים בעולם המשפט וחווים את עולם השיפוט. הם מסוגלים להעריך את כישורי השופטים ומקצועיותם באופן רחב ומעמיק, ולא נקודתי או תקשורתי. הם אף מסוגלים להעריך אותם מלמטה, כמי שנחשפו לכוחם; וכשכוח זה מנוצל לרעה שלא בהקשר פוליטי, הם יודעים מכך גם בלי עזרת התקשורת. הבעיה היא ששופטים מכריעים בתיקים שעורכי דין מנהלים. לעורכי הדין הממנים כוח לבחור מי עשוי להכריע בעתיד בתיקים שינהלו; וכוח זה עלול להילקח בחשבון על-ידי שופט השואף להתקדם. השופט השאפתן יודע מיהם עורכי הדין החברים בוועדה למינוי שופטים ומאיזה משרד הגיעו. למשרד זה כוח פוטנציאלי כלפיו, כוח שעלול לייצר הטיות שיפוטיות מודעות או בלתי-מודעות, יתרון ופוטנציאל להשפעה לטובה בתיקים. אין סיבה נורמטיבית טובה שתתמוך בכוח זה. לבסוף, רק שופט יודע איזה נטל עצום כרוך במלאכת השפיטה. יש לו עמדה ייחודית להעריך מי יכול לבצע היטב את התפקיד הקשה, שכן אין חכם כבעל ניסיון. הוא אינו בעל אג'נדה פוליטית מוצהרת ואין לו ניגוד אינטרסים במינוי גורם שעשוי להכריע בעתיד בעניין שהוא עוסק בו למחייתו. מנגד, כמו במערכות ציבוריות רבות אחרות, יש השלכות שליליות פוטנציאליות לכך שבעל תפקיד בוחר את המצטרפים אליו. חברי מערכות נוטים לשכפל את עצמם, ולא לקבל את מי שחורגים מתבניתם. הדבר מנציח כוח, העדפות והטיות, על חשבון מגוון ופלורליזם. את הבעיות הללו העליתי בשנת 2019, ואז הודיתי במפורש שאיני יודע מי כן מתאים למנות שופטים. בחלוף הזמן הסקתי שהפתרון ניצב מול עינינו: אותם שחקנים, בבבואה ובטוויסט. הבבואה היא שידובר בשחקנים בדימוס בלבד: פוליטיקאים בדימוס, עורכי דין בדימוס, שופטים בדימוס, מי שפרשו לפני שנים ולא הותירו רגל או בן משפחה במערכת. החששות מריכוז כוח, פוליטיזציה, הטיה שיפוטית, ושכפול עצמי - מצטמצמים מאוד. כדי לצמצמם אף יותר, ולמנוע הקמת מוקד כוח, הטוויסט הוא להקים לכל סבב מינויים ועדה אד-הוק, ללא קביעות, בהצהרת חבריה על אי-הכרות אישית או עניין אישי במועמד. תתחלף הוועדה, ישתנה המאזן, ולאורך זמן המינויים והקידומים יהיו נקיים מעודף כוח, ואף יהפכו מגוונים יותר. האם בכך באמת רוצים הפוליטיקאים שלא פרשו, והאם מוכנים לוותר על כוח וקופונים פוליטיים? ספק רב.