בן שמונה הייתי כשאבי יצא מבית הכנסת עטוף בטליתו הבוהקת, בן שמונה הייתי כשהתפוז ובו ציפורן תקוע בו בכל מקום אפשרי, סגולה להתמודדות עם הצום ומיועד להרחה, נשמט מידי בבהלה. בן שמונה הייתי כשמסעוד השכן, עמד אוחז טרנזיסטור קטן על אוזנו, כשהשכנה יפה ספקה בידיה ופניה מיוסרות, כשברחוב העייף, המותש, השקט התעורר בצפירה אחת, צפירה שהרטיטה את הלבבות, צפירה ששינתה את מדינת ישראל. בן שמונה הייתי כשלחיי חדרה ללא הכנה, בגסות מה, המילה "מלחמה". בית הכנסת כמעט והתרוקן, טליתות רבות נותרו על הכסאות ועל הספסלים, סידורים פתוחים, מספר קשישים דבקים באמונתם, בטוחים כי עת שערי רצון להיפתח, כי בתפילתם הזכה הבוקעת מלב נשבר ונדכא אלוקים לא יבזה. מעזרת הנשים עולה קול אנחה הבוקע מליבותיהן החרדות של נשים צדקניות, חרדת יום הכיפורים, הנורא ומלא ההוד התחלפה בחרדת המלחמה. צעירים עם תיקים ופנים חתומות של חוסר ודאות מעורבת באימה מהלא נודע יוצאים למקומות הכינוס, אימהות מלוות אותם בדממה, עיניהן וליבן יוצאים אל ילדיהן, רק שפתותיהן נעות וקולן לא יישמע. בן שמונה הייתי כשראיתי את אימי מסירה את השמיכה העבה מעל פלטת השבת, עליה הונחו סירי מזון מבושלים לפתיחת הצום. גם היום, אחרי חמישים שנים, עולה באפי הריח מהרגע הזה, השמיכה החמה הוסרה בעיצומו של היום הקדוש, מכסה סיר החמין הגדול והמהביל הורם והריח של החמין, ביצים, עופות מילא את חלל הבית. צום יום הכיפורים, ואיש מבין הצמים, גם אלו שעשו דרכם למקום הכינוס לא הכניסו לפיהם מאומה. בן שמונה הייתי, המולת הרחוב פגשה את המבוגרים המהורהרים, את האבות ופניהם חרושי הקמטים או שמא רק מצחם התכווץ, את האימהות הממלמלות תפילה, מוחות דמעה סוררת, ממאנות להיפרד. הילדים ואני בן השמונה הבטנו בלובשי המדים הממהרים, על גוום תיקים, ולא ידענו אז, מי לחיים ומי למוות, מי באש ומי במים, מי לא ישוב לביתו ומי ייפול בשבי. זה היה יום הכיפורים היחיד בו לא שרתי מתחת לטליתו הגדולה של אבי את "אל נורא עלילה" ברטט של קדושה מציץ לעבר ספרי התורה בהיכל הפתוח. זו הייתה הפעם הראשונה שלא שמעתי את תקיעות השופר, איש לא שת ליבו לכך, איש איש למכאוביו, לדאגותיו, לחרדותיו, להרהוריו. הערב ירד, בבית הלכנו על בהונות, אימא ואבא התלחשו, איש לא אכל מהחמין, ניסיונותיה של אם לשכנע אותנו לאכול עלו בתוהו, רק אחיי הקטנים נותרו בבית, הגדולים עשו דרכם למקומות הכינוס. אלוקים, חשבתי אז, לא חותם הלילה, לא גוזר את הדין, אלוקים חשבתי אז, לבש מדים, הניח תרמיל, והצטרף ללוחמים הצעירים, לשמור עליהם, להציל חייהם. בן שמונה הייתי אז ביום הכיפורים הנורא ההוא, המלחמה הארוכה התרחשה הרחק מעיננו, מאוזנינו, בחזית השתולל מלאך המוות, ובעורף הקשיבו בדריכות להודעות ראשת הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל. חג הסוכות חלף עבר לו, הסוכה כובתה בכל ערב כחלק מההאפלה, המקלטים נפתחו, השמועות השתוללו, איש באמת לא ידע מי נפל, מי נעדר, מי נלקח בשבי, הלוחמים שבו כשזקנים מעטרים את פרצופם הכבוי וסערות על אובדן החברים מצלקות את נפשם. באלפי בתים כבה האור והחורבן קנה לו שביתה. אין חוגג את הניצחון על צבאות סוריה ומצרים, יש רק זיכרון וגעגוע אילם. בן שמונה הייתי והצפירה ההיא עדיין מהדהדת באוזניי, מרעידה את קירות הלב, ובכל יום כיפורים אני שומע את החזן מסלסל בקולו המרטיט: "בְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיָּה וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ..."