כלל גדול במשפט המנהלי קובע כי עתירה מנהלית ציבורית תידחה בד"כ על הסף במקרה שיש עותר פרטי אשר אינו עותר. כך קבע בית המשפט העליון בעניין האגודה לזכויות האזרח
"בצד הרחבת תחום פריסתה של זכות העמידה נשמר הכלל שלפיו לא ייעתר בית המשפט בדרך-כלל לעתירה ציבורית מקום שברקע העניין מצוי נפגע פרטי אשר אינו פונה לבית המשפט בבקשת סעד על פגיעתו" ("מתעבר לריב לא לו").
במקרה של תל אביב ותפילת יום כיפור, העמותה אשר ביקשה מהעירייה לקיים את התפילה בהפרדה מגדרית וסורבה, לא עתרה, כלומר יש כאן בפירוש עותר, נפגע פרטי, שלא עתר ודי היה בכך לבית המשפט כדי שלא להתערב בהחלטה פוליטית של עיריית תל אביב המעדיפה כנראה התערטלות במרחב הציבורי על תפילה משותפת של דתיים וחילוניים ביום כיפור במרחב הציבורי.
ואם כבר דן בית המשפט, אני הייתי מצפה שיידון על-פי חוק. ומה אומר החוק? החוק אוסר על הפרדה מגדרית במרחב הציבורי אך יש בו החרגות אשר אחת מהן היא:
"אין רואים הפליה לפי סעיף זה בקיומן של מסגרות נפרדות לגברים או לנשים, כאשר אי-הפרדה תמנע מחלק מן הציבור את הספקת המוצר או השירות הציבורי, את הכניסה למקום הציבורי, או את מתן השירות במקום הציבורי, ובלבד שההפרדה היא מוצדקת, בהתחשב, בין השאר, באופיו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי, במידת החיוניות שלו, בקיומה של חלופה סבירה לו, ובצורכי הציבור העלול להיפגע מן ההפרדה".
החרגה זו מתאימה לתפילת יום כיפור ככפפה ליד, וכל פקיד בכיר או זוטר בעיריית תל אביב שלא אישר את ההפרדה המגדרית לצורך תפילה במרחב הציבורי ביום כיפור על בסיס החרגה זו, קיבל החלטה אנטי ליברלית, קיבל החלטה מעמדה פוליטית ולא מעמדה פלורליסטית ומכבדת, ובית המשפט אשר לא ביטל את ההחלטה הקלוקלת והמבישה הזו, מנימוקים ערכיים לכאורה, ולא מנימוקים פרוצדורליים שהיו תחת ידו, חטא בדיוק באותם חטאים שחטא אותו פקיד (בכיר או זוטר) בעיריית תל אביב.
