יו"ר בית הנבחרים הוא איש הקונגרס היחיד המוזכר בחוקתה של ארה"ב (למעט היו"ר הזמני של הסנאט המנהל את ישיבותיו בהעדרו של סגן הנשיא). תפקידו אינו מוגדר; אין ספק שהוא כולל העברת חקיקה המאפשרת לממשל הפדרלי לתפקד. אבל היו"ר הנוכחי, קווין מק'ארתי, אינו מבצע תפקיד זה. נכון לעכשיו קשה לדעת האם הוא מסוגל להעביר איזשהו חוק שיבטיח את תקצוב הממשל, שלא לדבר על חוק שיקבל את אישור הרוב הדמוקרטי בסנאט. לפיכך נראה, כי ארה"ב בדרך להשבתה חלקית של הממשל בתחילת השבוע הבא (1.10.23). מק'ארתי הוא יו"ר חלש, ודאי בהשוואה לקודמתו ננסי פלוסי. אבל – טוען פרופ' פול קרוגמן בניו-יורק טיימס – גם יו"ר עוצמתי לא יכול היה להתמודד עם הדינמיקה של המפלגה הרפובליקנית, אשר עברה משלב הקיצוניות לשלב הניהיליזם. זאת בעיה רפובליקנית, כי משברים כאלה לא התחוללו אצל פלוסי, למרות שגם לה היה רוב קטן מאוד. קרוגמן משווה בין ההשבתה הקרובה לבין זו של 1995/96, כאשר ניוט גינגריץ' היה היו"ר – מה שגורם אפילו לאחרון להיראות רציונלי. באותה עת הטקטיקות שלו – הנכונות להשתמש כסחיטה כאסטרטגיה פוליטית – היו חדשות ומסוכנות, אבל הייתה לו מטרה פוליטית ברורה: לכפות קיצוצים משמעותיים בתקציב הפדרלי. הממשל הוא חברת ביטוח עם צבא: הרוב הגדול של הכסף הולך לרשתות ביטחון סוציאליות, ושם רצה גינגריץ' לקצץ. הוא נכשל, אך לפחות מטרותיו היו עקביות. מק'ארתי, במאמציו הנואשים לרצות את הקיצוניים במפלגתו, מתנהג כאילו סירובם לאשר את התקציב נובע ממניעים דומים לאלו של גינגריץ. הוא ניסה להעביר "החלטת המשך" – תקציב ביניים הכולל קיצוצים עמוקים בחלק מסעיפי התקציב – אבל קרוגמן מפנה את תשומת הלב לשלוש נקודות. האחת: אפילו אם יצליח, ההצעה תיהרג בסנאט. שנית: בניגוד לגינגריץ', מק'ארתי הולך למקום בו הכסף איננו ודורש קיצוצים בלתי פרופורציונליים בתקציבים האזרחיים, שהם יחסית חלק קטן מהתקציב. סעיפים אלו כבר היו קורבן לקיצוצים מאז 2011; אין יותר היכן לקצץ. שלישית, אפילו ההצעה הקיצונית הזאת לא הייתה מספיק קיצונית בשל הניצים ביותר בסיעה. אחד מהם אמר על עמיתיו: "החבר'ה האלה יצביעו נגד התנ"ך בגלל שאין בו מספיק ישו". האגף הימני-קיצוני של המפלגה אינו מעוניין למשול אלא להעמיד פנים. אם הרפובליקנים היו מפלגה נורמלית, טוען קרוגמן, מק'ארתי היה זונח את הקיצונים, אוסף את חברי הסיעה השפויים יותר ומגיע לעסקה עם הדמוקרטים בבית. אבל זה יעלה לו בתפקיד היו"ר, וכל המפלגה מבועתת מן הניצים – כך שעמדותיה הולכות ומקצינות כל העת. כל זה שונה מאוד מהמתרחש בצידו השני של המתרס, סבור קרוגמן. יש המתייחסים בצורה שווה לקיצוניים מימין (אצל הרפובליקנים) ומשמאל (אצל הדמוקרטים), אך אין שום דמיון ביניהם. האגף הפרוגרסיבי של הדמוקרטים עוסק במדיניות: הוא מנסה לדחוק את מנהיגות המפלגה בכיוון זה, אבל מוכן להסתפק במה שניתן להשיג. לכן הצליחה פלוסי, עם רוב דחוק בשנתיים הראשונות של ממשל ביידן, להעביר חוקים רבי חשיבות בתחומי התשתיות, האקלים והטכנולוגיה – בעוד מק'ארתי לא מצליח אפילו להבטיח את פעילות הממשל. השבתה תפגע קשות בציבור, ואם העבר מלמד על ההווה – הוא יאשים את הרפובליקנים. זו הייתה הסיבה שגינגריץ' ויתר בשנות ה-1990. אבל לא ברור האם מק'ארתי, או מי שיחליף אותו אם יודח, יהיה מוכן או אפילו מסוגל להגיע לעסקה שתפתח מחדש את דלתי הממשל. כיצד זה יסתיים?