שובה זו מהות
השבת שלפני יום הכיפורים הקדוש נקראת 'שבת שובה'. זאת על שם הפסוק במקרא:
"שובה ישראל עד ה' אלקיך". שימו לב, לא 'שבת תשובה', אלא
"שבת שובה". מדוע?
כדי לציין את השיבה למקורות מורשתנו היהודית שהיא נחלת עמנו בכלל ונחלת כל יהודי בפרט.
אין מדובר בשאלה ותשובה אלא בנושא מהותי הקשור לזהות היהודית וטבוע בדנ"א הלאומי הייחודי שלנו. זכות ייחודית זו, המוקנית לעמנו, לפיה המהות הלאומית שלנו יונקת מהמהות האלוקית וקיימת בהשראתה, יש להזכיר לעצמנו שוב שוב, כסיבה לזקיפות קומה יהודית ולהרמת רוחנו האישית והלאומית.
היהדות היא גאוות היחידה שלנו ככלל וכפרטים. היא אינה תצוגה המתנוססת בוויטרינה. היא מהות קיומית שאנו נושמים וחיים יום יום. התורה היא מהות חיינו, ערש קיומנו הלאומי. התורה היא לא טקסט תרבותי. התורה היא אורח חיים. מצוות התורה הקדושה מעשירות את חיינו, מעצימות את אישיותנו ומגבשות את זהותנו האישית, החברתית והלאומית.
מצווה, מפרשים בחסידות, היא מלשון צוותא. המצוות מחברות אותנו אל פנימיותנו, אל נשמתנו ואל מהותנו. מצווה היא חוויה מעצימה אדירה.
מה פירוש המילה שובה?
כדרכה של לשון הקודש הייחודית והנפלאה, עולם יהודי שלם מקופל במילה אחת
"שובה" וּשְלַל תובנות גלומות בה.
המילה לדעתי היא הרכב של המילים 'שוּב' -ה'. שוּב אל מהותך, שוב אל מורשתך היהודית, שוב והתחבר אל זהותך היהודית, ובכך תזכה להתחבר לבוראך, לנשמתך, לפנימיותך ולעצמך, ותחוש חוויה מרוממת ומעצימה אדירה. ועוד, הַזכר לעצמך זאת
שוב ושוב. יהודי אני עִם מורשת יהודית עשירה וּמעשית ביותר.
ואולי אפשר להסביר שוב-ה',
שוב עִם ה'. אתה לא לבד בדרכך המורכבת, וּבהתמודדויותך הבלתי פוסקות עם היצר. בפרשת ניצבים שקראנו לא מכבר נאמר: "
ושָב ה' את שבותך". לכאורה, לפי כללי הדקדוק העברי, צריך היה לומר "
והשיב" ה' את שבותך'. נראה לי שבהסבר שציינתי כאן טמונה התשובה.
כפי שכבר הצבעתי באחד ממאמרי הקודמים, הקב"ה שב איתנו
ביחד לדרך הנכונה. אנחנו לא לבד. ההתמודדות עם היצר לא קלה, ולכן אתה עושה צעד ראשון בזירה והקב"ה המלווה אותך בליווי צמוד מעניק לך סיוע מלא ובזכות הסיוע האלוקי המיטבי אתה עובר את המשוכה וצולח את המהמורות הניצבות בדרכך, בהצלחה מרשימה. וכשזינקת נכון,
כל מצווה שלך (אתם קוראים נכון)
תורמת לשיבת שבות ישראל וסוללת את הדרך לגאולה השלימה.
למה עד?
עוד לא סיימנו. שימו לב לִלְשון הפסוק: "שוּבָה ישראל
עד ה" אלֹקיך".
עד ה' אלקיך? הצורה הנכונה, לכאורה, היא:
אֶל ה' אלוקיך. מה פשר המילה
"עד"? לדעתי טמוּן כאן רעיון עמוק. שוּב אל מסורת ישראל - סבא, צְעַד ונהֵל את חייך לפי הוראות היצרן ברוח תורתנו הקדושה,
עד שהקב"ה יעיד עליך שאתה במסלול הנכון! (עד גם אותיות
עֵד). וּלפי צפונות לשון הקודש, עַד גם לְשון נֶצַח! שהרי התורה הנצחית, מַקנה לנו עֶרכי נֶצח העוברים מדור לדור, מַטעינה אותנו במשמעות וּמכניסה אושר נצחי לחיינו. כֵּף מִצווה!
למה לגמל יש דבשת?
פעם אחת, מספרת האגדה העממית, שאל הגמל את אמו לפשר הדַּבֶּשֶׁת. הדבשת, אמרה לו אימו, היא כדי לאגור מים במדבר הלוהט. 'ומדוע ריסי עינַי ארוכים?' - שאל הגמל. 'כדי להגן על עיניך מפני החולות', השיבה אימו. 'ומדוע כפות רגליי רחבות?' המשיך הגמל להקשות. 'כדי שלא תשקע בחולות המדבר'. 'אם כך' -שאל הגמל - 'מדוע אני בגן החיות ולא במדבר?'
היצור החי מחפש משמעות פונקציונלית לחייו. ואם בעל החיים כך, על אחת כמה וכמה האדם, השואף לתת מעצמו בגוף, בנפש וברוח, ולהיות יצירתי ומועיל בכל הרבדים האלה במעשים לעצמו ולזולת. זהו סוד הסיפוק בחייו.
האדם הוא יצור פונקציונלי, השואף למימוש עצמי לא רק ברמה הפיסית אלא גם ברמה הרוחנית. בעבודה הרוחנית נדרשת פעולה ממשית בעשיית המצווה. ההשקעה והנתינה העצמית במצווה היא המחברת את האדם אל נשמתו ואל בוראו, ומעניקה לו הרגשה של סיפוק.
ולקינוח, אצטט כאן מדברי הפסיכולוג הנודע, פרופ' ויקטור פרנקל שאמר:
"האדם מחפש משמעות" ואוסיף: "והיהודי מחפש משמעות יהודית". שנה טובה!