עיריית תל אביב קבעה בשנת 2018 נוהל כדלקמן:
"כל בקשה לקיום אירוע תבחן לצורך קבלת החלטה ו/או מתן המלצה למשטרת ישראל על יסוד השיקולים כדלהלן:
א. התאמה בין אופי האירוע למקום המבוקש.
ב. זמינות המרחב הציבורי המבוקש במועד המבוקש.
ג. הבטחת מעבר חופשי ובטוח למשתמשים במרחב הציבורי.
ד. לא תתקיים כל הפרדה מגדרית באמצעים פיזיים.
ומה קבע בית המשפט על שתי ערכאותיו? בית המשפט קבע שאינו נעתר לעתירה המבקשת לקיים תפילה עם הפרדה מגדרית בכיכר מסריק ובכיכר דיזנגוף, ואינו פוסל את החלטת עיריית תל אביב בעניין ההגבלה על ההפרדה המגדרית באמצעים פיזיים שהטילה העירייה על אירועי התפילה הנ"ל.
בית המשפט לא ציווה על מניעת מחיצות, בית המשפט לא נתבקש ולא קבע דבר בקשר לגבעתיים, חיפה, או כל עיר אחרת, הוא לא קבע דבר בעניין רמת אביב או רמת החייל, בית המשפט קבע כי אינו נעתר לעתירה ולכן אינו מבטל את הודעתה של עיריית תל אביב האוסרת את קיום האירוע עם הפרדה מגדרית באמצעים פיזיים בשני האתרים לעיל.
האם התקנת מחיצות בכל זאת באתרים הנ"ל מהווה הפרה של פסק הדין במשמעותה הפלילית? חס וחלילה, האם יש כאן בזיון של בית המשפט? חס וחלילה, יש כאן "סך הכל" אפשרות של קיום אירוע תוך הפרה של הנחיות עיריית תל אביב, הנחיות אשר ראש העירייה בשום-שכל החליט שלא לאכוף אותן באמצעות פקחים בערב ובמהלך יום הכיפורים, ורק כמה עשרות אזרחים פנאטיים החליטו ליטול את החוק לידיים ולהפוך לפקחי עירייה ללא כל סמכות.
ומה בכל זאת יש לנו כאן מעבר לנטילת הסדר הציבורי לידיים על-ידי פנאטים משני הצדדים?
מחד-גיסא, האיסור על-ידי עיריית תל אביב לקיום תפילות עם הפרדה מגדרית ברחובות העיר נראה בעיני שומרי מצוות רבים כאיסור דרקוני ואנטישמי. התפילות ביהדות מתקיימות מאז ומתמיד עם הפרדה מגדרית בכל מקום בו הן מתקיימות. החוק מאפשר הפרדה מגדרית בנסיבות מסוימות. ולכן, האיסור הזה נראה דרקוני, אנטישמי, וכך גם נראית בעיני ציבור רחב החותמת של בית המשפט על האיסור הזה.
מנגד, יש לנו קבוצת מתפללים פנאטית אשר איננה מכבדת את החלטות בית המשפט, לא בגלל פחד מסנקציות, לא בגלל עוצמתו המאיימת, אלא מתוקף הכבוד שעל כולנו להעניק להחלטות בית המשפט אפילו הן מקוממות וקשות. לטעמם הם רצו לברך, רצו לקיים את התפילות עם מחיצות בכאילו, אך הם יצאו מקללים. הם היו אמורים לדעת מראש עם מי יש להם עסק, הם אמורים היו לדעת מראש שהתוצאה הצפויה היא חילול שם שמים.
וכמובן, קבוצת המפגינים הפנאטיים שבאו להרוס את החציצה. באו להגן לדעתם על בית המקדש שלהם, בית המשפט. מסורת יהודית לא מדברת אליהם, דורות של תפילות וסליחות בימים הנוראים לא מדברים אליהם, הם הקימו להם את בית המקדש השלישי, והם גם הכוח שיאכוף את החלטותיו, אפילו אם ההחלטות הן בלתי אכיפות לחלוטין, אלא על-ידי גוף האכיפה המוסמך, במקרה שלנו, עיריית תל אביב, אשר החליטה שלא להפעיל אמצעי אכיפה פיזיים בזמן אמת, אך ודאי שמורות לה האופציות לקנוס בדיעבד את מארגני האירוע, ואולי אף למנוע מהם ארגון של תפילות בעתיד בשל חוסר היענותם לדרישות העירייה אפילו לאחר שבית המשפט, בשתי ערכאות, נתן להן גיבוי נקודתי.
כל האמירות על איסור על-ידי בית המשפט לקיום תפילות במרחב הציבורי עם הפרדה מגדרית באמצעים פיזיים הן קשקוש בלבוש. בית המשפט התייחס לשני אירועים ספציפיים בעיר בייחוד לאור דברי הסיכום של השופט יצחק עמית בהחלטה שבערעור בפני בית המשפט העליון:
"כפי שהדגשנו כבר בפתח הדברים, לנוכח סד-הזמנים הדוחק, איננו מתיימרים לצלול לעומקם של מלוא הסוגיות והשאלות המתעוררות בגדרו של ההליך. פסק דיננו זה מושתת על מספר עקרונות של טענות-סף וכללי יסוד, וטענות המערערים שמורות להם לעתיד".
