במגוון ההודעות לעיתונות שפרסמו ב-6 וב-7 באוקטובר, התמקדה הממשלה בלתאר כיצד לכאורה כוחות צה"ל הודפים את המצרים והסורים תוך תיאור של סיטואציות ספציפיות מהחזית. ההתמקדות בתיאור פרטים נקודתיים מהלחימה נעשתה על-מנת למסך את העובדה שהצבא נתפס לא מוכן, שהמצרים חצו את התעלה והסורים על הגדרות. במקביל, התעקשה הממשלה לשדר ״עסקים כרגיל״. אחת ההודעות של לע"מ ב-7 באוקטובר נשאה את הכותרת ״יש להמשיך ולטפל בכל עבודות ההכנה לבחירות". המטרה ברורה: לשדר לציבור שהמלחמה תיגמר בקרוב ולא תשפיע על התנהלותה התקינה של המדינה. הודעה נוספת פורסמה כמעט באותו הזמן תחת הכותרת הכותרת ״תיירים אינם עוזבים את הארץ״, ובה נכתב, כי ״רבבות התיירים הנמצאים בבתי מלון ובמקומות נופש שונים בארץ, אינם מגלים נטייה לקצר את שהותם ולעזוב בטרם עת... האווירה בין התיירים רגועה ומסתבר כי פרט למקרים בודדים... בדעת רובם ככולם להמשיך בשהותם בארץ כמתוכנן״. כאשר בוחנים את רצף ההודעות של הממשלה לעיתונות בתחילת המלחמה, ניתן לראות כיצד ניסתה הממשלה לגרום לציבור להתמקד בהצלחות קטנות במקום בתמונה המלאה: ישראל מותקפת מכל כיוון . ההודעות לא מתייחסות לנפגעים ישראלים ואבידות בנפש, ומתמקדות בפירוט רב באבידות של היריב. הידיעות לעיתונות שפורסמו בהמשך התמקדו בסיפורים אישיים, ראיונות עומק עם חיילים, דיווחים צבעוניים של כתבים צבאיים ואפילו ראיון עם חייל מצרי שבוי. במקביל פורסמה הודעה לעיתונות מאת לשכת הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף: ״לא יטוש ה׳ את עמו ונחלתו לא יעזוב״. הוא הפציר בעם ישראל לשמור על חגי ישראל כהלכתם ולא לחלל את ענייני הקודש בעניינים אזרחיים שלא קשורים למאמץ המלחמתי. ניתן להניח, כי בתחילה הממשלה לא ידעה כיצד לתווך לציבור את המצב הקשה בו היא נמצאת: גיוס המוני ללא סדר ממשי לשורות הלחימה, מאבק בחזיתות מרובות וחוסר ודאות כללי. אולם גם בהמשך המלחמה הודעות לע"מ התמקדו בנרטיב מסוים. בהודעה לעיתונות ב-15 באוקטובר מסרה לע"מ, כי ״היחידה המרוקנית הושמדה כליל״. לכאורה נראה, כי מדובר בידיעה המראה הצלחה כבירה לצה״ל. בפועל, חיל המשלוח המרוקני - שנשלח על-ידי מלך מרוקו לסייע לצבאות ערב - היה זניח ביחס לכוחות סיוע אחרים ממדינות דוגמת עירק. פעם אחר פעם, בחרה לע"מ להציג לציבור הישגים זניחים, על-מנת לספק תמונת הצלחה משכנעת. ב-29 באוקטובר, לקראת סוף המלחמה, ניתן לראות את מערך הדוברות המגויסת של לע״מ במלוא עוזו. בהודעה שפורסמה תחת הכותרת ״היחידה שצלחה ראשונה את התעלה״, בוחר הכתב הצבאי לעשות שימוש באחד מסמלי ההצלחה הגדולים של מלחמת ששת הימים - פריצתו של מוטה גור לעיר העתיקה. הכתב טרח ומצא את משה בן-צור, נהגו של מוטה גור ("סע בן-צור! סע!") מוביל את צליחת התעלה: ״גם מלחמה זו מצאה את בן-צור בין ראשוני הפורצים. בין הנחשונים הצולחים את תעלת סואץ ונוחתים על אדמת מצרים. פגשנו את בן-צור המזוקן, שועל הקרבות הוותיק, בין חיילי יחידת לוחמים, נבחרת שלחמה להקמת ראש הגשר הראשון וצנחה ראשונה על אדמת מצרים״. אתוס הניצחון של מלחמת ששת הימים מגויס במלואו על-מנת ליצור תודעת ניצחון וגבורה בקרב הציבור.

עשרות סיפורי הקרב ברמת לוחם הפרט, הטנקיסט, המחלקה או הפלוגה והגדוד, נכתבו על אירועי הלחימה ומהלכה. סיפורי גבורה והקרבה אלה ראויים להערכה מלאה, אישית ואנושית, אך הם לא השיגו את משימת הבלימה - מניעת הצליחה או מניעת כיבוש שטחים ממזרח לתעלה. קו ההגנה בסיני הובקע תוך שעות מעטות. ב-8 באוקטובר פיקוד דרום יזם תוכנית תקיפה שהתבררה כשגויה ותרמה בצורה מכרעת לכישלונות צה"ל בימי הלחימה הראשונים. בחזית הצפונית האש נפתחה מוקדם מהצפוי ותפסה את צה״ל לא מוכן. דיוויזיות סוריות התקדמו והחלו בניסיונות חדירה, מוצב החרמון נפל, וכוחות שריון פרצו את הגדרות. מבצע ״דוגמן״ לתקיפת הטק״א (טילי קרקע-אוויר) הסורי נכשל, ותשעה מטוסים של חיל-האוויר הישראלי הופלו. רק לקראת ערב הצליח צה"ל לבלום את התקפת הסורים. רק ב-10 באוקטובר, ארבעה ימים אחרי פרוץ המלחמה, הצליחו כוחות צה"ל להדוף את הכוחות הסוריים משטחי רמת הגולן ועד למה שכונה "הקו הסגול" (קו שביתת הנשק בין ישראל וסוריה אחרי מלחמת ששת הימים). המאבק הקשה מול מצרים נמשך לתום הקרב הטראומתי בחווה הסינית, ב-18 באוקטובר. לאחר שצה"ל כיתר את הארמיה השלישית של מצרים, השתנו פני המערכה לטובת ישראל. גם לאחר הסכם שביתת הנשק וסיום המלחמה, המשיכו הדיה להכות בישראל, במצרים ובסוריה. העיתונים הישראלים הגדולים נרתמו למאמצי הממשלה ליצירת תמונת מצב מתואמת. בעיתון דבר פרסמו ציטוט של ראש הממשלה, גולדה מאיר, בכותרת גדולה - ״לא הופתענו! אין ספק בניצחוננו״ - והוסיפו ציטוט של משה דיין, שר הביטחון: ״נכה אותם שוק על ירך״. בעיתון מעריב בישרו באותיות קידוש לבנה, כי ״המצרים לא הצליחו להעביר שריון בלילה״. פורסמה קריקטורה של הסמל הישראלי האהוב והמוכר שרוליק, הודף בידיו החשופות שני עופות דורסים המסמלים את סוריה ומצרים. בידיעה הנושאת את הכותרת ״סיכום היום הראשון למלחמה״, התייחסו אך ורק להתקדמות כוחות האויב (גם זאת באופן חלקי) ולא דיברו על נפגעים ישראלים או שאלו שאלות קשות על התנהלות המדינה. זאת, למרות שבחמשת ימי המלחמה הראשונים נהרגו בממוצע כ-190 איש ביום. כמו-כן, רוב השבויים הישראלים נשבו בחמשת ימי הלחימה הראשונים. גם ב-8 באוקטובר המשיכו העיתונים לבשר על מתקפה ישראלית, נטילת יוזמה ותמונת הצלחה. כותרות כמו ״טנק ישראלי פגע בשבעה עשר טנקים מצריים״ (על המשמר, 8 באוקטובר) "צה"ל בולם״ (דבר, 7 באוקטובר), ״הערכת ביון אמריקנית: ישראל התגברה על השלב הקריטי ביותר״ (מעריב, 8 באוקטובר3) נועדו לשמור על תועדה חיובית בקרב הציבור. במקביל כותרות כמו ״צה״ל מחזיק בקו מקביל לתעלה מול אויב שכוחו גדול הרבה יותר״ (מעריב, 8 באוקטובר) נועדו לחזק בקרב הציבור את גבורותו של צה״ל, המתמודד עם המצב חרף נחיתותו המספרית. בפועל, רק לאחר מספר ימים הצליח צה"ל לבלום את התקדמות האויב, ונדרשו לו עוד מספר ימים כדי להתחיל לתקוף בעצמו בצורה משמעותית. טראומת מלחמת יום כיפור נותרה בעינה גם בימינו. חמישים שנים אחרי המלחמה, ממשיכה מדינת ישראל ללקק את פצעיה ולשאול איפה טעתה. בניגוד מוחלט לניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור הסתיימה בניצחון שנוי במחלוקת, במחיר אדיר ובשינוי פני הדברים במדינה. המהפך הפוליטי הגדול שהגיע לאחריה הוא רק תמורה אחת; גם הוויכוחים האינסופיים בשאלת האשמה, הטראומה והפחד שמתבטאים באמרות כמו "הסורים על הגדרות", והשלום שנחתם עם מצרים, הם תוצאת המלחמה ההיא. הייתה זו המלחמה האחרונה בה ישראל לחמה באופן מוצהר במדינות אחרות ובצבאות מסודרים, ומאז השתנו פני המערכה והאופן בו מתנהלות מלחמות. ההתנהלות התקשורתיות והדוברותית של הממשלה כלפי העורף, כפי שהוצגה בכתבה זו, מראה את רמת הבלבול שהציבור היה נתון בה. תוצאות המלחמה לא הלמו את התמונה שהציגו הודעות לע"מ, וייתכן שחוסר האמון שהביע הציבור והתבטא בהחלפת השלטונות, נבע גם מכך. העיתונים הציגו חזית אחידה ומגויסת לטובת ההסברה הפנים-ישראלית ולא שאלו שאלות קשות. האם תפקידה של התקשורת הוא להתגייס במצבים כאלה למען מאמץ משותף שמכתיבה הממשלה, או שמא תפקיד העיתונאים לראות את החורים בנרטיב? כך או כך, ניתן להצביע על מלחמת יום כיפור בתור נקודת מפנה מבחינת נכונות החברה והתקשורת. היום, סביר להניח, הציבור לא היה מתגייס בצורה כזו במלחמה כוללנית, גם ללא קשר למהפכת המידע. כיום החברה בישראל משוסעת וקוטבית, ממוקדת בעצמי ובאישי הרבה יותר מאשר החברה המגויסת של פעם. במידה רבה, שבר האמון שנגרם במלחמת יום כיפור תרם לשינוי זה.