רועי ובן קורניק (חברו הקרוב של נכדי אוּרי), ראו אותי צועד לאיטי מאצטדיון "בלומפילד" בו גברה מכבי תל אביב במשחק בלתי משכנע על הפועל פתח תקוה. הייתי בגפי. אוהדי הכדורגל נמלטו לסופשבוע של חופשות. באדיבותם האריכו ככל הנראה הקורניקים את המסלול לביתם כדי להוריד אותי סמוך לגשר השלום. להפגנה, כמובן, ה-117 למנייני. ב"קפלן" רציתי להיפרד מן הצעיף הצהוב של מכבי. מדוע להכעיס את היריבים, שממילא הובסו מאוד? הרי כפי שהדגישה הערב חזור ואמור הפרופסור שקמה ברסלר כאן "אנו גוש אחד", ויריבות בכדורגל לעולם אינה דבק. אך נזכרתי באירוע מביך באותו יום של הניצחון המתקתק בדרבי. אחד הצופים שגרונו ניחר וקולו צורם התייצב על גרם המדרגות סמוך לרעייתי דנה ואליי והחל נוהם לעבר היציע של "הפועל" משפטים מתחתית הביוב הלשוני. לא אכפת לו שייקחו אותנו - (מי אנחנו?) לגיהינום. אהה, צהלו האחרים, מגיע לנו. האיש הבודד המשיך בביקורת חסרת תקדים על מרב מיכאלי והיו מחיאות כפיים דלילות. עד שיצא המרצע מהשק. איתמר בן-גביר, קראו כמה, ושוב מחיאות כפים. נכלמתי. אז, אולי, לכבוד האגודה אשר קמה עם הסיסמה "נפש בריאה בגוף בריא" אתהלך בין המפגינים כשהצעיף הצהוב על כתפיי, כאילו בא לכפר על הקול עם הקורוזיה מיציע מכבי, וכך היה. הספקתי להאזין ברוב קשב למחנך יואב פרידן ולזמרתה-חרוזיה של דנה ברגר ולנאומה חוצב הלהבות של ברסלר. התבוננתי סביבי. אין ספק, אנו בהפוגה, והיא אפילו פחות משביתת נשק במלחמת העצמאות העכשווית שלנו. האש תתחדש עם שובה של הכנסת לפעילות. יותר מכך, עם הכרעת בג"ץ בעניין כינוס הוועדה לבחירת שופטים. היקף הנוכחות בהפגנות הפך קריטי לקראת ההכרעה. "מת אב ומת אלול ומת חומם", ואני חש כבר ברוחות המלחמה. אנו על סיפו של הפרק השלישי והאחרון בסאגה להגנת מגילת העצמאות.