עו"ד יאיר נהוראי מוביל כבר שנים מלחמת חורמה נגד מוסדות השייכים לציבור הדתי-לאומי כגון מכינות קד"צ, ישיבות הסדר וכו'. העיתונאי ישי פרידמן מ"מקור ראשון" פרסם כי בשיחת זום סיפר נהוראי כי הוא יזם את ההפגנות נגד הרב יגאל לוינשטיין וכי מי שמסוכן לדמוקרטיה הם לא הסמוטריצ'יים החרדלי"ם אלא דווקא הדתיים הנחשבים ליברלים כגון נפתלי בנט ומתן כהנא: "יותר נוח לי עם בצלאל סמוטריץ' ואבי מעוז מאשר נפתלי בנט ומתן כהנא... הם העבירו את חוק יסוד הלאום, שהוא חוק אנטי-דמוקרטי. הם יכולים להעביר את זה כי הם חלק מתוך החברה הישראלית". על-פי נהוראי, בנט וכהנא מעוניינים לקדם זהות יהודית בשיטת "שעל אחר שעל", שזו השיטה של "חסידי הרב קוק" וזה מסוכן יותר מאשר השיטה "המהפכנית", לדבריו, של החרדלי"ם. מזכיר לי: במאות התשעה-עשרה והעשרים רווחה באירופה התזה הגזענית, שהגיעה לשיא בשלותה בנאציזם, שהיהודים, ובעיקר האינטלקטואלים שבהם המבקשים להתבולל בתרבות הכללית וליטול בה חלק פעיל, לעולם יישארו נטע זר והשפעתם תהיה הרסנית. האינטליגנציה היהודית המתבוללת איימה על האנטישמים יותר מאשר ההמון היהודי המסורתי הנתון עדיין במסגרות קהילתיות מסורתיות. האנטישמים המשכילים חששו יותר מהיינה וברנה מאשר מהרבי מגור. היהודי המסורתי האותנטי מסתגר בדלת אמותיו ואין הוא מתיימר "לזהם" את תרבות סביבתו. לא כן המתבולל, ואפילו היהודי שהמיר דתו, החודר אל תוך החברה הכללית, משתתף ומשפיע על תרבותה והפוליטיקה שלה, ובכך פגיעתו רעה. בנימין ד'יזראלי, כמשל, ראש ממשלת בריטניה בשנים 1868 - 1869, 1874 - 1880, כמו גם סופר מוערך, נולד כיהודי אך הוטבל לנצרות על-ידי אביו בילדותו (פעם נשאל על-ידי המלכה ויקטוריה האם הוא רואה עצמו כיהודי או כנוצרי. ענה: "בין התנ"ך לבין הברית החדשה ישנו דף ריק אחד. אני הוא הדף הזה"). למרות מעמדו הפוליטי והאינטלקטואלי הבכיר מאוד היה ד'יזראלי אובייקט ליחס אנטישמי מובהק. התנצרותו והיותו פטריוט בריטי לא הגנה עליו מפני התקפות אנטישמיות על-ידי חברי פרלמנט, אינטלקטואלים ועיתונאים שראו בו "יהודי" וכינו אותו בשמות "פייגין", "שיילוק", "היהודי המתועב". בעיתונות התקופה הוא הוצג כ"שטן", כ"לא אנגלי", "לא יכול להיות שהוא אנגלי". דיזראלי אף הואשם כי הוא מנהל "מדיניות עברית" ולא בריטית, ובכך מחליש את כוחה של בריטניה. עשרות שנים אחרי מותו של ד'יזראלי ב-1920 פרסם התיאולוג הקתולי האנגלי וויליאם בארי William Barry כתבה תחת הכותרת "ד'יזראלי היהודי" בה הוא טען כי "ד'יזראלי לא היה יכול להיות אנגלי. הוא נראה, חשב והרגיש כישראלי המשוטט בעולם זר". אותו וויליאם בארי היה משוכנע שהיהודים אכן מבקשים "לכבוש את אירופה" במובן האנטישמי של הביטוי, באמצעות שליטה בפוליטיקה בכלכלה ובעיתונות. עגום יותר היה מצבם של יהודי גרמניה. ככל שניסו יותר להתבולל ולהיות "גרמנים יותר מגרמנים", כך גבר הפחד מהם, והתגלו התיעוב והמשטמה כלפיהם בקרב האנטישמים. בגרמניה צצו ביטויים חדשים כגון "המאה של היהודים", "עזות מצח של היהודים", "כלכלה טפילית יהודית", ו"השתלטות יהודית עולמית". היו גם שהאשימו את היהודים בחדירה לפוליטיקה כדי לקדם משטר דמוקרטי שהוא אינטרס שלהם אך נוגד את האינטרס הלאומי הגרמני. את המונח Demokratie פירשו כמילה יהודית-צרפתית הזרה לשפה הגרמנית. הכומר אדולף שטקר, אנטישמי אדוק טען כי הנוצרים נתונים במגננה מפני היהודים. לא יהודי הגטו אלא אלה הפושטים את יהדותם ורואים עצמם "גרמנים בני דת משה" שברלין היא "ירושלים החדשה" שלהם. הפוליטיקאים היהודים, אנשי הכלכלה, המשפט והעיתונות המתפארים בגרמניותם המובהקת הם המסוכנים ביותר ללאום הגרמני. שטקר, בתכסיס מילולי נבזי ביקש מהאינטליגנציה היהודית שיגלו "קצת יותר סובלנות" כלפי הנוצרים, ו"אנא, קצת יותר שוויון", והקיסר הגרמני קיווה כי בעזרתו של שטקר היהודים יהיו "קצת יותר צנועים" (עמוס אילון, רקוויאם גרמני, 215). ההיסטוריון הפרוסי היינריך פון טרייטשקה תקף אף הוא את "הדומיננטיות" של היהודים בחיי האומה הגרמנית, וכך כתב: "שנה אחר שנה משריצה העריסה הפולנית... כנופיות של (יהודים) צעירים שאפתנים מוכרי מכנסיים הנדחקים לתוך גבולותינו; אשר ילדיהם ונכדיהם מיועדים יום אחד לשלוט בבורסה הגרמנית... אולם מסוכנת מכול היא שליטתם הלא הוגנת של היהודים בעיתונות היומית". עו"ד נהוראי אינו חושש מפני כפייה דתית אלא מפני השפעה דתית. הוא וכל מי שיש לו קצת שכל בקודקודו יודע שעקרון הבחירה החופשית הוא יסוד מוסד ביהדות, וכי לא עולה על דעתו של יהודי דתי מכל מגזר שהוא להיכנס לתוך צלחת חברו החילוני. הוא חושש מפני המשך וחיזוק הקשר בין מדינת ישראל והיהדות ההיסטורית. נהוראי הוא יודופוב ישראלי.