אדוני השופט, אדוני השופט, אינני יודע מה רוצים ממני כולה חזרו לי 20 שיקים, פשוט לא נערכתי לעומקם של דברים בעניין החובה שבחוק לשלם עבור מוצרים ושירותים שאני מקבל. אדוני השופט אדוני השופט זו האמת וכל האמת, לגברת אחת באוטובוס פיניתי מקום מתוך נימוס, אבל מרוב צפיפות ומחנק, הכנסתי לה ת'יד לתוך הארנק. אינני אשם אינני אשם. אבל השימוש במרחב הציבורי בת"א לא עוסק בנוכל שחוזרים לו שיקים ואפילו לא בכייס מפרי עטו של חיים חפר, אלא בייעוץ המשפטי של עיריית תל אביב שללא כל בושה אומר לבית המשפט כי בנושא שמעסיק את הציבור ואת בתי המשפט מזה כמה ימים, נושא אשר קורע את הציבור לגזרים והייעוץ המשפטי של עיריית תל אביב במוקדו, לא טרח אותו ייעוץ משפטי להיערך לעומק לעניין הסמכות. ועניין ההקפות השניות אינן לבד, גם עריית תל אביב אינה לבד - המינהל/המשפט הישראלי היה פעם 95% סמכות ו-5% סבירות, חלפו 40 שנה והמצב התהפך, אנו ב-5% סמכות ו-95% סבירות, המשפט הישראלי על רבדיו התנתק מהחוק ועבר למצב הרוח של השופט. משיפוט ודאי יחסית המתבסס על חוק, עברנו לחוסר מוחלט של ודאות שיפוטית המתבסס על כלום. עיריית תל אביב טענה בכתב בסעיף 11 לתשובתה לבית המשפט:

• "ככלל, [העירייה] אינה מתירה לגורמים פרטיים לקיים במרחב הציבורי הפתוח, אירועים אשר אין להם ערך נוסף ומוסף למרחב הציבורי מבחינת יכולת כלל הציבור ליהנות מהאירוע; אשר לא נועדו לכל הציבור; מדירים חלק מהציבור הרחב; או אם השימוש המבוקש יביא להפרעה בחיים הציבוריים המתקיימים במרחב הציבורי או להפרות סדר, עימותים. וחיכוכים שונים, שמשמעותם היא כי המרחב הציבורי הפתוח שוב אינו משמש לייעודו הבסיסי באשר האירוע אינו מפרה ומעשיר את המרחב הציבורי הפתוח והופך אותו למזמין אף יותר לכל הציבור - כי אם מהווה מקור ומוקד לחיכוכים ושמא להפרות סדר.

גיבוב שטויות דיקטטורי, שלא רק יצא מהעט העקומה והבלתי מקצועית של ייעוץ משפטי עת"א. יתרה מכך, באתר האינטרנט של עיריית תל אביב - מפורט בפירוש כי במקרה שאין "הצבה של דבר" במרחב הציבורי לא נדרש אישור עירייה כלל, וכי השיקולים של העירייה בהחלטה (כאשר נדרשת) יהיו:

• התאמה בין אופי האירוע למקום המבוקש.
• זמינות המקום המבוקש במועד המבוקש.

• הבטחת מעבר חופשי ובטוח למשתמשים במרחב הציבורי (אי חסימת כבישים ומדרכות).

ואין בהם זכר לקשקשת שהעלתה העירייה בבית המשפט. זאת ועוד, העירייה מדגישה באתר האינטרנט שלה: משטרת ישראל היא הגורם האמון על רישוי ספות ותהלוכות לפי פקודת המשטרה (נוסח חדש), תשל"א - 1977". וכל ניסיון של העירייה למנוע אירוע תפילה שאושר על-ידי המשטרה, מסיבות שהם בכלל בסמכות המשטרה, הוא ניסיון דיקטטורי ומסוכן להתנכל לחופש הביטוי וחופש התפילה, על אחת כמה וכמה כאשר היא פועלת כך עם חותמת של בית המשפט המחוזי, מזל שבית המשפט העליון הציל את המצב. "לא נערכתי לעומקם של הדברים בעניין הסמכות" - הוא סימפטום של מחלה ממארת במינהל הציבורי הישראלי. מערכות המשפט והייעוץ המשפטי המינהל נרמלו לאורך השנים את ניצחון מצב הרוח של השופטים על החוק, והתוצאות הן הרות אסון.