ביולי 2000 אירחתי את מארק, חברי, ואת משפחתו. למארק - יהודי אמריקני, שעוסק במחקר ובייעוץ ביטחוני - זה היה ביקור ראשון בארץ - לרגל בת-המצווה של בתו. הראיתי לו את ארצנו מהגולן רק עד למצדה ולים המלח, כיוון שהיינו מוגבלים בזמן. מובן, ששוחחנו על ההיסטוריה הצבאית של המקומות, שביקרנו בהם, ועל תולדות ההתיישבות באזורים השונים - כולל במושב שאר-ישוב, שאבי ע"ה היה בין מייסדיו.
בדרכנו לצפון עצרתי ליד הכפר מוסמוס בנחל עירון. מארק תמה על כך. יצאנו שנינו מהמכונית, והראיתי לו את הכביש מחדרה לעפולה, שעובר בגיא כשמשני צדיו שולטים עליו בתי הכפר.
"במלחמה הבאה יחסמו ערביי מוסמוס את הדרך לשיירות צה"ל", אמרתי.
"אתה אידיוט. הצבא יבוא עם נגמ"שים, או עם טנק, ויסלק את המחסומים".
"זה נכון לאמריקה. אצלנו זה לא יקרה".
הביט בי בתימהון, והקשיב באי-אמון כשסיפרתי לו על "יום האדמה" בשלושים במארס 1976 - ערביי ישראל החליטו לשבות ולהפגין נגד ממשלת רבין, שהחליטה להפקיע אדמות מאזרחים ערבים בגליל. רפאל איתן-רפול, שהיה אלוף פיקוד הצפון, שלח כוח נגמ"שים לפזר חסימות כבישים, וכוחות משטרה וצבא ירו על מפגינים אלימים. שישה מפגינים נורו למוות. בסיכומו של אירוע גינו את המשטרה ואת הצבא על תגובתם האלימה, שהייתה מוצדקת לחלוטין. "אצלנו זה לא היה קורה", השיב מארק, "לא יתנו לחסום צירים ראשיים".
באוקטובר, כשפרצו המהומות, הייתי התארחתי במכון מחקר בווירג'יניה - לא-הרחק מביתו של מארק. הוא טלפן, והתנצל על שלא קיבל את דעתי, אז בערבות מוסמוס. "כנראה, אתה מכיר את ישראל טוב ממני", חייך.
במהומות אוקטובר 2000 נהרגו יהודי וכמה מפגינים ערביים, כבישים נחסמו, ומתפרעים מערביי ישראל איימו על יישובים יהודיים ועל אזורי תעשיה. יהודים, שניסו לארגן התנגדות פעילה (כמו אליק רון, מפקד מחוז הצפון במשטרה, ופקד גיא רייף, מפקד משטרת משגב), ננזפו קשות. רייף הועמד לדין בכל מיני אישומים, שטפלה עליו ועדת אור, ולא נמצאו להם הוכחות, ולאחר שזוכה, פרש מהמשטרה - במקום לקבל צל"ש על יוזמותיו במהומות, שהצילו חיי אדם.
הוסיפה שמן על המדורה ועדת אור, שגינתה את התנהגות המשטרה באירועים, ויצרה סטנדרט עקום ולא-מוסרי לחלוטין לטיפול בהפרות-סדר (הפס"ד) של אזרחים ערביים, שכובל קשות את ידי המשטרה. כתוצאה מכך, ניתנה יד חופשית למתפרעים ערביים - כפי שנוכחנו ב"שומר החומות" לפני כשנתיים ולפניו. זו, למעשה, נקודת השבר האמיתית, שבה ממשלת ישראל (בראשות אהוד ברק) אימצה את המלצות ועדת אור, והחליטה על מדיניות, שמפקירה את חיי היהודים במדינה.
נחזור לחברי מארק. בתום "שומר חומות", לפני כשנה, התראיין אלוף בצה"ל (ראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה - אט"ל - במטכ"ל), והסביר, כי במלחמה הבאה לא יוכל צבאנו להעביר כוחות בנחל עירון, וצריך לחשוב על חלופות. לדעתי, אין צורך לחפש חלופות, כיוון שמארק הציע את התגובה היחידה ההגיונית לחסימת ציר ראשי במלחמה - לפתוח אותו בכוח; ואם צריך, גם באש. תגובה זו אינה על השולחן, כנראה, בגלל עיוות מוסרי, שהושרש במפקדי צה"ל משך השנים.
בעד קונצפציות
בין שאר טעויותיה האדירות, קטלה ועדת אגרנט את המונח "קונצפציה", והאשימה את הקונצפציה דאז ואת הדבקות בה במחדל המודיעיני של אי-מתן התרעה למלחמת יום הכיפורים.
ועדת אגרנט טעתה כיוון שלא הבינה את העניין היסודי - אי-אפשר להתמודד עם אי-ודאות בלי מסגרת תיאורטית (קונצפציה). בלשון המדע קונצפציה זו השערה (היפותזה) אודות סיבות ומסובב, המסבירה את המציאות הכאוטית. הפילוסוף תומאס קוּן הסביר, שכשהשערה מתחילה לא לספק הסברים למציאות (יוצרת צרימות, בלשונו) - יש להשליכה לפח, ולארגן השערה אחרת, שתסביר היטב את המציאות. הפילוסוף היהודי קארל פּוֹפֶּר - יהודי צ'כי, שברח לבריטניה, וניצל מהשואה - התנגד לדעת קון. לשיטתו, השערה היא מערכת הנחות בנות-הפרכה, ויש לנסות תמיד להפריכה. כשמפריכים השערה - יש להשליכה לפח, ולהחליפה באחרת, ולנסות להפריכה, עד אין-סוף. רק כך, סבר פופר, לא נדבק בהשערות (קונצפציות) לקויות.
את הקונצפציה של יום הכיפורים הגה אלוף אהרן יריב, כשהיה ראש אגף המודיעין (אמ"ן), ולא אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמה. הבעיה של זעירא ושל תא"ל אריה שלו, ראש מחלקת המחקר באמ"ן, שהתעלמו משפע האותות מהשטח, שהצביעו על כך, שהקונצפציה של יריב צורמת, או ביטלו אותם.
דבקו בקונצפציה עקומה
אסון שמחת-תורה תשפ"ד נבע מכמה כשלים תפיסתיים. החמור בהם הניח, שחמאס מורתע. בצבאנו רוֹוח מנהג של אונס מפות. כלומר, עיוות המציאות הטופוגרפית, כדי שתתאים למשאלת-לב הטועים בניווט. במטכ"ל, בשב"כ, באמ"ן ובפיקוד הדרום אנסו את המציאות - כמו לפני יום הכיפורים לפני חמישים שנה - כדי שתתאים לקונצפציה העקומה, במקום להחליפה בהשערה-קונצפציה אחרת. מתברר לנו באותות ובמופתים, שחמאס לא הורתע. אדרבה. הוא הונה בריש גלי את קהילת המודיעין הישראלית - הרבה יותר מההונאה המצרית באוקטובר 1973.
התייעצות טלפונית בליל שמחת-תורה, שהשתתפו בה ראש שב"כ, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ומפקד פיקוד הדרום, החליטה לחזור לשגרה, ולא להתריע -
למרות הצטברות מידע על פעילות יוצאת-דופן בחמאס. למרות זאת, נסע ראש שב"כ למטהו, ושלח את "צוות טקילה" (שמיועד למצב קיצון מבצעיים) של השירות לאוגדת עזה. באוגדת עזה היו באותו הלילה רק שני גדודים: גדוד מ"גולני" וגדוד טנקים. שניהם, כמו האוגדה, לא הותרעו כלל.
לו הבינו בצה"ל את שבירותן של קונצפציות ואת הצורך לבודקן בהתמדה ובביקורתיות - יכול להיות, שמלחמת יום הכיפורים ומלחמת שמחת-תורה ("חרבות ברזל") היו נמנעות.
ד"ר יצחק בן-ישראל (כיום - פרופסור ואלוף מיל') פרסם בהוצאת "מערכות" הצבאית ספרון על הנושא של בדיקת קונצפציות ("דיאלוגים על מדע ומודיעין", 1989). כנראה, מעט מדי קראו את הספרון, ועוד פחות מזה הבינוהו.
שיכורי טכנולוגיה
גדרות ביטחון ישראליות הנן עתירות טכנולוגיה. כנראה, היו מי שהגו את הרעיון להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת כדי לקדם את הרעה, אך לא העלו בדעתם, שניתן להתגבר על טכנולוגיה גבוהה גם באלימות פרימיטיווית - להורסה. שלב הפתיחה במתקפת שמחת-תורה היה הרס הגדר באמצעות בולדוזרים - אמצעי של טכנולוגיה פשוטה למדי, אך אלים ויעיל, כדי לפרוץ בה עשרות פתחים למעבר כוחות. יכול להיות, שלהריסת הגדר קדמה הנחת מטענים לאורכה, בחסות ההפגנות, שהיו ליד הגדר בחול-המועד סוכות.
במחשבתם של מתכנני ההגנה על עוטף עזה לא עלתה אפשרות כזו, והם ויתרו, כנראה, על תצפיות אנושיות על הגדר, כיוון שהם ומפקדיהם שיכורי טכנולוגיה, הרואים בה חזות הכל. וכידוע, אנחנו אומת היי-טק, שיכולה לממש כל רעיון טכנולוגי, אך חדשנות ויצירתיות אינן מתכונותינו. לאחר שפתרנו את הבעיה בטכנולוגיה גבוהה, רצים לספר לחברה', וחושבים על שיפורים. גדר 2.0 ואולי גדר 13.0. כפי שהעיר ד"ר חיים אסא, הגדר הקבועה הוצבה בשטח, והאויב למד היטב אותה ואת נוהלי צה"ל, והגה רעיונות להתגבר עליהם - דבר שלא נכנס לאלוגריתם של המתכננים ושל מי שמעליהם, אנשי הצבא.
התשובה לגדר הסטאטית - כמו לקו בר-לב - הנה הגנה דינאמית. בסוף שנות השישים נדחה הרעיון; וכנראה, גם כעת בעוטף עזה. ואני בטוח, שכך המצב גם בגבול לבנון, בגבול מצרים ובגדר, שמנסים להקים בגבול ירדן. צבאנו מתאמץ מאוד לא להפיק לקחים ממלחמותיו; ולכן, חוזר בתעוזה ובעוצמה רבה על כל שגיאותיו. למרות שקו בר-לב קרס, הקמנו קו דומה בלבנון, והפלא ופלא - גם הוא קרס.
כיוון שלא חשבו על אפשרות, שהגדר המופלאה תקרוס, לא הוכנה תוכנית הגנה למקרה כזה, והכוח של אוגדת עזה, שנשאר תורן בשמחת-תורה, הוכן, כנראה, ותורגל לחדירה של חוליה בלבד.
בחירת חמאס לתקוף בשמחת-תורה מלמדת על הטעות הגדולה של המצרים במלחמת יום הכיפורים. הם תקפו ביום הכיפורים, ולא ארבעה ימים לאחר מכן, ומצאו את עם ישראל, שבקושי היו לו טלפונים, בבית. זאת, לעומת סוכות וחול-המועד, שבהם כולם כמעט היו בנופש.
כלומר, יש לבדוק מה הייתה האווירה באוגדת עזה, שלא קיבלה התרעה, בבוקר שמחת-תורה. לפי פרסומים בעיתונות הישראלית וברשת X (טוויטר לשעבר), החליטה התייעצות טלפונית בליל שמחת-תורה, שהשתתפו בה ראש שב"כ, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ומפקד פיקוד הדרום, לחזור לשגרה, ולא להתריע -
למרות הצטברות מידע על פעילות יוצאת-דופן בחמאס.
למרות זאת, נסע רונן בר, ראש שב"כ, למטהו, ושלח את "צוות טקילה" של השירות (שמיועד למצב קיצון מבצעיים) לאוגדת עזה. אנשי "צוות טקילה" היו הראשונים שלחמו במחבלי חמאס, ושבעה מלוחמיו נפלו בקרבות. באוגדת עזה היו באותו הלילה רק שני גדודים: גדוד חי"ר מ"גולני" וגדוד טנקים. שניהם, כמו האוגדה, לא הותרעו כלל, והופתעו.
כמובן, כל זה קרה מבלי שעדכנו את ראש הממשלה. לבנימין נתניהו נודע הדבר רק סמוך לשעה 6.30 בבוקר שמחת-תורה, כשמתקפת חמאס הייתה כבר בעיצומה.
