מאמר דעה איננו יומן מלחמה וגם כותרות העיתונים הופכות לבלתי רלוונטיות כבר בעת הדפסתן, כמו גם הערכות הפרשנים הצבאיים, ומאמרי המערכת שדינם כאתרוגים לאחר סוכות (לא משחק מילים).
קיימת נטייה להשוות בין מלחמות ישראל השונות, אך אין מלחמה אחת דומה לשנייה גם מפני שחלקן היו מלחמות אין-ברירה ואחרות מלחמות ברירה שבניגוד למצופה דווקא לא השיגו מטרות מדיניות משמעותיות. אדרבה, לפעמים הביאו לתוצאות שליליות כגון הקמת חיזבאללה בלבנון, בעוד שהניצחון המשכנע במלחמת יום-הכיפורים, למרות שלביה הראשונים האומללים, שהייתה מלחמת אין-ברירה מובהקת, החל את התהליך להסכם השלום עם מצרים.
אך כמו במלחמת אוקטובר ההיא, מתעוררות עכשיו שאלות כמעט בכל התחומים, כולל סימני שאלה לגבי דברים שעד לשבעה באוקטובר היו נחלת חלק גדול מהציבור לרבות הפוליטיקאים והמומחים השונים, כמו, למשל, מה שנחשב אז כ"גישה אחראית" מוצג עכשיו כ"קונספצייה שגוייה" לגבי עזה. כמו אז גם כעת, הכשל המודיעיני במוקד ובארץ ובעולם ניפתח ויכוח על היתרונות והחסרונות של מודיעין באמצעות עזרים טכנולוגיים לעומת המודיעין הקלאסי הנשען על הגורם האנושי, וכשמדובר בחמאס ובטרוריסטים אחרים ולא בצבאות סדירים ובגבולות טריטוריאליים ברורים, מסתבר שאין תחליף ממשי לקטגוריה השנייה, מה גם שאלפי פועלים מעזה הסתובבו ברחבי הארץ ואספו מראש את כל הפרטים שהחמאס היה זקוק להם.
במלחמת יום הכיפורים יצא קצפו של הציבור על הדרג המדיני ובפרט על ראש הממשלה
גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, ורק כעבור זמן התברר שהאחריות הראשית ל"מחדל" הייתה דווקא של המודיעין הצבאי שמנע מהדרג המדיני, וזמנית גם מהרמטכ"ל, ראיות ברורות שפני המצרים למלחמה, כששר הביטחון דיין היה היחיד שהזהיר, גם את המטכ"ל, שהמלחמה בלתי נמנעת אך נשאר כמיעוט מול גולדה ויועציה גלילי ובר-לב. גם לגבי המלחמה הנוכחית תצטרכנה העובדות להתברר לאשורן, כולל זאת שכבר ביום שישי הגיעו לחלק ממערכת הביטחון סימנים לתנועות מחשידות של אנשי חמאס ולמרות שהתקיימו התיעצויות בנדון בין אגפי המודיעין, המבצעים ופיקוד דרום, וכן עם ראש השב"כ — לא ניצפו על-ידם ממדי המיתקפה שהחלה שעות ספורות לאחר מכן, ורק בשעה 6:29 בבוקר המידע הועבר לראש-הממשלה וגם לא ברור אם ומתי הועבר לשר-הביטחון.
הקמת "ממשלת החרום" הייתה מחויבת המציאות מפני שאכן קיים מצב חרום ומפני שהציבור, ובפרט אחרי חודשי השסע והפילוג האחרונים, היה כמה לאחדות ומי שלא הצטרף אליה דינו שייתפס כמפירתה.
אך הדבר החשוב והקובע ביותר כרגע הוא, כמובן, מה שקורה בשדה הקרב ובמטרה לשים קץ לשלטון החמאס וכן ההתייחסות למועקת החטופים — ולשני הנושאים יש גם הקשר בינלאומי. גם במלחמת יום-כיפור התהדקו היחסים בין אמריקה בראשות הנשיא ניקסון ובהמרצת
הנרי קיסינג'ר לישראל, ובמלחמה הנוכחית, בזכות הנשיא ביידן, נעברה משוכה חשובה: להתייצבות אמריקנית חד-משמעית לצד ישראל נוסף איום צבאי על מי שיצטרף לתוקפנות נגדה, והכוונה לחיזבאללה ולפטרונו האירני, כשהצי האמריקני כבר מתקרב לחופי המזרח התיכון וזאת למרות המשבר הפנים-פוליטי באמריקה והעמדות האנטי-ישראליות בחלקים של המפלגה הדמוקרטית.
מה שבלט זה העדר תמיכה מקבילה מ
דונלד טראמפ שהרבה בהשתלחויות כלפי ישראל וראש-ממשלתה. היבט חשוב נוסף: שעד כה הסכמי השלום של ישראל עמדו במבחן אך נשארת השאלה אם המלחמה תיפגע בנורמליזצייה שהחלה להתגבש בין ישראל לערב הסעודית? ג'והן המרי, סגן שר הגנה אמריקני לשעבר ועכשיו ראש "המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים בוושינגטון", מעריך שאף שהמלחמה עלולה לערער את "הסכמי אברהם" בטווח הקצר, העוינות הבסיסית בין החמאס ואירן מזה לממשלות הערביות מזה לא פגה ושכתוצאה מכך סעודיה והאמירויות שרואות באירן איום אמיתי לא יוותרו על קשריהן הביטחוניים עם ארה"ב, וגם התמיכה המסיבית לישראל היא מסר חשוב עבור מדינות אלה.
סבלם של תושבי עזה אולי יעשה כותרות בתשדירי הטלוויזיה הערביות אך, לדעתו, זה לא ישנה את החשש של המנהיגים הערביים כלפי תנועות איסלאמיות קיצוניות". וושינגטון מודעת לכך שאירן היא חלק בלתי נפרד מהגוש בהנהגת סין ורוסיה שמתמודד עימה על עתיד הסדר העולמי — וגם זה מעניק לעמדתה במלחמה הזאת משמעות מיוחדת, כשהחלטת הממשל למנוע מאירן את ששת מיליארדי הדולר שהיוו חלק מעסקת שיחרור האסירים האמריקניים היא איתות לטהרן שהדברים אינם כתמול שלשום. אך עכשיו יש לחכות לתותחים שירעמו — ולא רק המוזות אלא גם מאמרי הדעה ישתקו.
