התועלת שבביקור
ג'ו ביידן בישראל לא תסולא בפז (סליחה על המליצה, אבל מסעו ודבריו ראויים לכך). בתחילת השבוע הגבתי על נאומו במשפט הנודע God bless America ועתה אני מבקש להכפילו. ישמור אלוהים על אמריקה הן בזכות התייצבותה החד-משמעית למען ישראל, הן מפני שכפה עליה לשלם מחיר שגם הוא פועל לטובתה. הוא שומר אותה במפחת העמים התרבותיים ומגן עליה מפני בית הדין הבינלאומי בהאג.
בתחילת השבוע, תחת הלם המתקפה על יישובי צפון מערב הנגב, כתבתי כאן כי די לה לישראל בתקיפות עזות של חיל-האוויר ועוד סגר על החשמל והדלק, אך ראוי להימנע מפגיעה באספקת המים. זו אינה
ממשלה שמסוגלת לניתוח צונן של המציאות המתהווה. ברור שהסגר על המים נשבר בקלות יתרה על-ידי האמריקנים, וישראל נחשפה בחולשתה המדינית.
בניגוד לנאמר בכמה כלי תקשורת זימונו של ביידן לישיבת הקבינט לא היה אירוע תקדימי. זכור לי כי ב-1979 השתתפו קודמו
ג'ימי קרטר ושר החוץ שלו סיירוס ואנס בישיבת ממשלה. היו חילופי דברים חריפים בין קרטר לבין
מנחם בגין. למחרת עם שחר הושג הנוסח הסופי של הסכם השלום עם מצרים.
משמעות ביקורו של ביידן בישראל חובקת זרועות עולם. בהציבו שתי נושאות מטוסים בים שבין ישראל לבין לבנון הוא הדהד בבייג'ינג באשר למיצר הימי שבין סין לבין טאיוואן, והאיום של שי ג'ינפינג על ריבונות האי שממול.
בדברו בחום כה רב על הריבונות היהודית והדמוקרטית התחזקה במוסקבה הדיקטטורית של
ולדימיר פוטין התקווה כי
דונלד טראמפ יביס בבחירות ב-2024 את ביידן בקלפי.
אך גם אם מצמצמים את הדיון למישור המזרח תיכוני המסקנה המתבקשת היא שביידן - בניגוד לקודמיו - אינו מתכוון להסתלק מן העולם. אמריקה שלו חותרת לחזור ולהיות הכוכבת הראשית בזירה הבינלאומית, וזה עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי. אך ביידן - כמו
הנרי קיסינג'ר בשרותו של ריצ'רד ניקסון לפניו - הבהיר ל
בנימין נתניהו ולשריהם כי אין ארוחות חינם.
מבחינה זו התנהלות הקבינט הישראלי מאוששת את תבונת הכורח של
גולדה מאיר ומשה דיין, שאסור היה לישראל לפתוח במכת מנע במלחמת יום הכיפורים; ויתרה מזאת, שכאשר אמריקה לא רצתה שישראל תשמיד את הארמיה השלישית ב-1973 פרפרה הבטן לישראלים רבים, אבל נאלצו להבין בדרך המיוסרת כי אין ארוחות חינם.
גם לא אצל ביידן. זאת אומרת שהוא לא יכתיב לישראל כיצד לנהוג, אבל אפילו קואליציה עם
איתמר בן-גביר תבין כי אי-אפשר להרחיק לכת בהתנגדות לעמדה האמריקנית אלא באורח שולי בלבד. בפועל ביבי נכנע לתביעות ביידן (בתבונה) אך גם בן-גביר מסתפק ביללות חתול ולא יעזוב את הכורסה החמימה של "כבוד השר".
לאן? אני שומע כבר את רעם טנקי המרכבה. צה"ל ייכנס, ותוצאות הקרב הסבוך "מי יישורנו"? שני יעדים ראויים לממשלה:
- ישראל לא תפרק את חמאס. זה בלתי אפשרי. זה חלום שחור שבלב. אך היא יכולה לבתק בין החלום האידיאולוגי הרצחני לבין מציאות החיים. היא יכולה להיהפך לשליט גם אם חיילי צה"ל לא יילחמו וייהרגו במנהרות התת-קרקעיות. אבל זה מקור לקשיים. זו מלכודת שאסור ליפול בה. ייקברו מי שייקברו בבטן האדמה.
- על ישראל להחליט מי יקבל מידיה את השלטון. אני סבור כי מתבקשת פעילות עכשווית כדי שלא נתקע ברצועה הארורה הזאת. מצרים, הרשות הפלשתינית או נציגות הליגה הם המועמדים לנהל את הרצועה. כדאי עתה, ויפה שעת אחת קודם.
