מוצאי שבת, ברכת הלבנה, מעולם לא הייתה המציאות מתעתעת כל כך, לאחר שבת של גל פתוח-בטוח, שבת כמעט ללא רעשי מטוסי ומסוקי קרב מעל ראשנו, שבת ללא הבן, ללא הנכדים, ללא הכלה, ללא החתן ובתי, רק רעייתי, בתי ובן זקוניי. שבת שלווה לכאורה, שבת בה אפילו הכלח"ש לא הגיע לבית הכנסת ועתה, הריקוד אל מול הלבנה ושירת: "כשם שאני רוקד כנגדך, איני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו אויביי לנגוע בי..." חבל שלא התפללנו וברכנו ברכה זו לפני שבועיים וקצת. שישי, לראשונה שם פעמיי לתפילת ערב שבת בבית הכנסת, המתפללים אט אט שבים, עדיין קרחות גדולות וכסאות רבים מיותמים, חלקם של חיילים שגויסו בצו 8, חלקם של בני הישיבות ששבו ללימוד התורה, וחלקם, כמוני עד לשבת האחרונה, מחזקים את הבית בעצם נוכחותם. יש כוח מלכד, עוצמתי בתפילה ברוב עם, כל מילה בתפילה מקבלת משמעות לימים אלה, כל ניגון מקבל את הרוח השוררת בחלל בית הכנסת ומחוצה לו, הרב מוישי רוט בוחר לדבר לא על דמותו המרתקת של נוח אלא להקריא את הרהורי ליבו על המתרחש במדינה בראייה אמונית מפוכחת, אך קשה לשמיעה לאוזן שאינה במאת האחוזים בוטחת בבורא עולם. ופתאום בלהט דיבורו ואהבתו לחיילי צה"ל הגיבורים, לעוז רוחם ולתפילתו המרגשת בקול עוצמתי מלא בכאב, ראיתי בעיני רוחי שלצידו, על הבימה, כמו עומד לוחם מאובק, מיוזע ורובה טעון בידו. "מעפר קומי, ליבשי בגדי תפארתך עמי...", שרים בעיניים עצומות ובלב שותת. לכמה נחמה זקוקים אנחנו כפרטים וזקוק העם המיוחד שלנו, עלוני השבת המעטים שכן יצאו לאור מעבירים מסרי חיזוק ואמונה, רוח העם האיתנה למרות המציאות הנוראית. מחוץ לבית הכנסת מפטרלות חמושות לוחמות מג"ב, נוסכות ביטחון בקרב התושבים בשבילים המובילים לבתי הכנסת השונים באזור זה. בדרך שובי לביתי אני פוגש חבורות חבורות של יהודים כמותי, ההולכים לביתם מלווים על-ידי מלאכי השרת, השביל התמלא, שאלתי מהיכן באתם, השיבו, מאוהלי התפילה של משפחות הלוחמים האבלים, ראיתי בעיניי את הדמעות המתלכדות מעל ראשיהם והופכות להיות ענן כבוד ההולך לפניהם ומלווה אותם בדרכם. הדלת נפתחת, הדלת ננעלה, הבית מואר, מפה לבנה, עוד רגע ארוחת שבת משפחתית כמו בעוד מיליוני בתים בישראל ובעולם, ופתאום, העיניים ננעצות בכוס הקידוש, המחשבות נושאות אותי הרחק, מחשבות על חורבן, על יתמות, על שכול, על אובדן, על ייסורים, על חוסר ידיעה, על שפיות התלויה על בלימה. "הכל בסדר"? שואלת רעייתי, מרים עיניי, פי חתום, על שפתיי חיוך קל, מרגיע, כמו אומר, הכל ממש לא בסדר, אך היום שישי, "ויכל אלוקים מכל מלאכתו..." ומלאכתנו הולכת ומתקרבת על כל המשתמע מכך, ושוב המחשבות נקטעות באמירת התגובה ל"סברי מרנן", "לחיים". שבת מיוחדת, המאפשרת שיח אינטימי מאוד, לא רק על תחושות וחששות כי אם במיוחד על עוז רוח, גבורה, דברי התורה מעודדים, מרוממים, מעניקים שהות קלה להביט נכוחה במציאות הנוראה ולהתפלל לטוב, גם אם נדמה היה כי החששות התפוגגו, החרדות נמוגו הפחד התאדה, אין זה אלא מראית עין ותו לא. הצענו לביתנו ולבננו ללון עימנו, בקומה הראשונה, לא רק בגלל הפחד אלא בגלל ה-יחד. נזכרתי במיטת הברזל הגדולה והחורקת של הוריי המנוחים עליה ישנו בעתות מלחמה ושלום בעיקר בעתות היעדר אבי שטרם היותו מבוניה של המדינה היה שוטר בתחנת בית שאן. הקפנו את אימי, זנב וראש, מתחממים זה מהבל פיו של זה, מקשיבים לסיפוריה של אמא, עוצמים את העיניים ומתעוררים מחובקים אחד עם אחד האחים, או עם הכרית. רציתי להעביר את חווית ה-יחד הצרובה בזיכרוני. אלו ימים אחרים, הימים השתנו כמונו, בני האדם, ילדיי הודו בנימוס מופלג ובחרו ללון כל אחד בחדרו, כל אחד במיטתו, כל אחד עם חלומותיו, הרהוריו, מחשבותיו. זה הבוקר הראשון בו אני פותח את מנעול ההגנה, כיפת הברזל, שרביט הקסמים ורוכב שמיים המגינה על המתחם בו אנו גרים. כחלק ממערך ההגנה המתחמי רכשנו את המנעול בו נועלים את השער הצדדי מהשעה עשר בלילה עד לשעה שש בבוקר, בשבת, זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי לפתוח את חומת המגן המתחמית שלנו. בדרכי לתפילת השבת אני נושא עיניי אל על, מחפש לדעת האם התריס של רחל המתגוררת בגפה, כבר פתוח. השמש מסנוורת את עיניי ואני מסתיר חלק מפניי בידיי, "מה שלומך? לאן נעלמת? הרבה זמן לא ראיתי אותך". מקדמת אותי רחל, אשר איני יודע את שם משפחתה והיא אינה יודעת את שמי אך הפכנו בשנים האחרונות לחברים של שבתות, חברים של: "שבת שלום, בריאות טובה, שיהיה לך רק טוב", והיא משיבה בשלל ברכות. כל כך שמחתי לראות אותה, מביטה מהחלון הפתוח למחצה וראשה הקטן מגיח ממנו מלא בשמחה לקראתי. הרחוב עדיין נם, אדם גבוה, עטוף בטלית, עקף אותי בצעדים מהירים, סב על עקבותיו לחץ ידי במאור פנים ואיחל לי "שבת של שמחה". השבתי לו במאור פנים, עד שנעלם בעיקול המוביל לבית הכנסת, עצרתי הליכתי. זהו יעקב, אביו של דוד, הנער יפה התואר, מלא החיוניות, המדריך המוכשר בתנועת הנוער, מוביל ומנהיג, הנער שנפטר ממחלת הסרטן לפני שמונה עשרה שנים, כבר ח"י שנים שהוא מת. כיתתי רגליי בצעדים מדודים, כמו משקולת שהייתה עליהם ונעלמה, כמו אבני ריחיים שהקיפו את הצוואר והיו למשקל נוצה, תהייה לנו תקומה, תהייה לנו תחייה, אם יעקב ממשיך בחייו ואף חיוך על שפתיו, יש לנו תקווה. נזכרתי בימי החורבן של משפחתו על אובדן הבן, על ההתפרקות, על השבר, על החסר, על הכאב שמעולם לא הרפה, לעולם לא ירפא, ובכל זאת יעקב עוד חי, והוא אפילו מחייך בזווית הפה. רגליי נשאו אותי בקלות יחסית אל בית הכנסת, הגבאים עסוקים "בקודש הקודשים" האלטרנטיבי, המטבח, בחיתוך מדויק של הקיגל, בהנחת ההרינג עם הבצל הסגול בצלחות, הכנת חומוס עם שמן זית, בקיצור בהכנות לקידוש לרגל "שבת חתן בראשית", שנדחתה מהשבת החולפת בהיעדר אנשים ובעיקר בהיעדר מצב רוח לציין בימים הנוראים אירוע מרומם כמו התחלת קריאת התורה כחלק מרצף של למעלה משלושת אלפים ועוד כמה מאות שנים. מתפללים, בית הכנסת מתמלא אט אט, שב לתפארתו, הקשיש עם הסוכריות, "סבא סוכריות", עובר בין הילדים שהגיעו לבית הכנסת ושלא כמנהגו מעניק הפעם לכל ילד שתי סוכריות. קהל המתפללים בבית הכנסת מגוון, מחובשי כיפות שקופות, דרך חובשי כיפות סרוגות ועד חובשי מגבעות, הרמוניה מיוחדת של ציבור בעל השקפות מגוונות אך נושא ליבו אל אל אחד, עיוור צבעים וסוגי כיפות. בשגרה, חלקם "בולעים" את מילות התפילה לשלום המדינה, מקפידים לקרוא: "ברך את ארץ ישראל", אחרים בעלותם לתיבה מאריכים במילים: "ברך את מדינת ישראאאאאאל, ראשית צמיחת גאולתנו". עד לתפילת שבת זו, נראה היה שהרוח היהודית התחברה לרוח הישראלית, התפילה לשלום המדינה, לשלום חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, תפילת החלמה לחולים ולפצועים, תפילה לשובם של החטופים והנעדרים, הפילה את כל המחיצות. כולם אחים, כולם משפחה אחת, פצועה, כואבת, מדממת אך נחושה כעוף החול לנער את האפר, לבנות ולהיבנות, לחיות. קידוש, הגבאי נרגש, התבקשתי לשאת מספר מילים לכבוד אירוע זה, דיברתי על דמותו השנויה במחלוקת של נוח, ועמדתי על היותו, איש, מענטש, לפני היותו תמים וצדיק. כמה מענטשים גיבורים מתגלים בימים אלה, כמה גיבורות, כמה אנשים אשר רוח בהם. השקט בממ"ד מטריד, הייתכן שאין התרעות או שמא לא כיוונו את הגל הפתוח נכונה. השמיים בהירים ללא תנועה מיוחדת, ללא המראות, לסעודת השבת מצטרפים בתי וחתני, העייפות ניכרת על פניו, ביתי מלטפת ברכות את ידו, על השולחן מיטב המטעמים שהוא מחבב ומרעיף על אשת החייל, רעייתי ברכות ומחמאות עד בלי די. כלתי ונכדיי בעתלית, בבית הוריה, עם אחיה ואחותה, עם הכלבה שהילדים כל כך אוהבים, עם המרחבים ובעיקר עם הים הקרוב הנראה כל כך רחוק בימים אלה. שוב עולה הדיון על התגובה היהודית, הציונית ההולמת למציאות נוראה זו, וההצעות מחרידות אותי, מצמררות, זה כל כך לא השיח המשפחתי, כל כך זר לחינוך עליו עמלנו כל ימינו כהורים, כל כך יצרי, הזעם והחמה, הכעס עצום שאינו ניתן לכימות, אך אמבטיית ההכלה בבלמים מסוימים מבצעת את תפקידה החשוב. בעלוני השבת המונחים על השולחן בסלון, בולטת התפילה לשלום המדינה, לשלום חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, צמד המילים: "ביחד ננצח", בין פרסומות למכירת מכונות כביסה, לרישום ללימודי הוראה. פרלמנט סעודה שלישית התכנס בחזית בית הכנסת הקטן, להט הדיון גובר על השירה החרישית בתוככי בית הכנסת, ועמך ישראל כולם רמטכ"לים, כולם שרי ביטחון, כולם אהובים ואוהבים. השבת סוף-סוף חשבנו חוזרים לשלאפשטונדה, מנוחת הצהריים המשפחתית, השקט יורד על הבית, צריך לאגור ולאסוף את עצמנו, לקראת פתיחת השבוע השלישי למלחמה, לעוד ימים שאיש אינו יודע מה יביאו עימם, איש אינו יודע לאן יובילו, במיטה מדברים. השבת המלכה יצאה, בן זקונינו מתכונן לקראת נסיעתו מחר לישיבה בירושלים, אורז בגדיו, קשה עליי פרידתו, אך גבר עליו חשקו לשוב אל ספסלי בית המדרש, אל החברותות, אל ההעמקה והעיון, אל התפילה הזכה ברוב עם לשלומם של חיילנו. ממחר, "חמ"ל תהילים" מצטמצם בבית ומתרחב בירושלים, כמו הלב המתכווץ מהפרידה הצפויה, חלוקת הדאגה מתרחבת, "אבא, אל דאגה, התורה מגנא ומצלא", מרגיע אותי טרם נשיקת ליל מנוחה. מחר יום חדש, הדאגה שלי מספיק גדולה כדי לחלקה בכל הגזרות, מספיקה לכל בני המשפחה.