התקשורת האלקטרונית אמונה על סחיטת דמעות. היא יוצקת שמן על מדורת החטופים. מי אינו מזדהה בכל נפשו ובכל מאודו עם משפחות כ-230 החטופים? מי אינו מבין לליבן כאשר הן תובעות מממשלת ישראל לשחרר את כל רוצחי החמאס והג'יהאד האיסלאמי הכלואים בישראל, כ-6,000 במספר?
אמו של החייל השבוי במלחמת לבנון הראשונה יוסי גרוף הרעידה את אמות הספים בלשכתו של ראש הממשלה מנחם בגין. הוא לא עמד בלחצה ושחרר 1,500 מחבלים תמורת שלושה חיילים שבויים.
"אילו צחי בני היה נופל בשבי הייתי נוהגת כמו אמו של גרוף", אמרה פעם גיבורת לח"י גאולה כהן, לימים ח"כית בליכוד ובתחייה, "אבל אני אומרת לכם מראש שלא תשמעו בקולי". ישראל מדינה לחיצה. זה נאה וזה מחליש. היא יודעת לדקלם ש"אין פודים את השבויים אלא כפי דמיהם", אבל מסכימה שמדי חטיפה המחיר עולה, מסתפסר. לראשונה נכנע לוי אשכול שבכהונתו נחטף מטוס "אל על" לאלג'יריה ב-1968.
אחריו מעדו בסחיטה גולדה מאיר, יצחק רבין, אריאל שרון ובנימין נתניהו. היחיד שיכול היה לעמוד בלחץ אך לא נבחן היה יצחק שמיר. גם אהוד אולמרט. אומנם שילם מחיר כבד בעבור שתי גופות בסיום מלחמת לבנון השנייה הכושלת, אבל סירב לחזור על כך כשהפלשתינים תבעו מחיר אסטרונומי תמורת גלעד שליט. אולמרט לא נכנע ואיבד משב פופולרי בדעת הקהל.
גם יושב-ראש "ישראל ביתנו" אביגדור ליברמן רצה להיות חביב העם. אך לא בכל מחיר. הוא אמר הלילה כי ראוי לצמצם את נושא החטופים בשידורי הטלוויזיה, שכן שחרורם אינו מנותק מהצלחת הפעילות הצבאית של צה"ל ברצועת עזה.
משהו מן הרוח הזאת נכלל גם ביתר זהירות בדברי יואב גלנט. אי-אפשר היה להבין אחרת את דבריו אלא ששחרור החטופים יושפע מהצלחת הפעילות הצבאית היבשתית בה החל צה"ל בערב שבת. דבריו נאמרו במסגרת מסיבת עיתונאים משולשת בהשתתפות ביבי, גלנט ובני גנץ.
ראש הממשלה לא השיב לשאלה מנוסחת היטב על-ידי ירון אברהם באשר לאחריותו לכישלון ב-7 באוקטובר. הוא הוסיף על כך אי-אמת כאילו לא הוזהר על-ידי גורמים במערכת הביטחון כי ההפיכה השיפוטית שהוביל עם יריב לוין ושמחה רוטמן מחלישה את צה"ל ומקדמת את סכנת המלחמה. בוודאי שהוזהר.
בנקודה זו נחלץ עמית סגל לעזרת נתניהו והזכיר כי נשמעה ביקורת על טייסי המחאה שפעילותם במסגרת המחאה מחלישה את מעמדה הביטחוני של ישראל. לא מתאים לסגל. כי אין סרבנים ואנשי מחאה אלמלא ההפיכה המשפטית של ביבי, ששר המשפטים שלו יזם, ומי כסגל מכיר את הכלל היהודי כי "המשנה ידו על התחתונה". היות שביבי ולוין שינו מצב קיים נופלת האחריות עליהם.
סיכומי האישי: - מלכתחילה סברתי כי הפצצות חיל-האוויר ומניעת דלק מהרצועה יספיקו כדי למוטט את שלטון חמאס. היעדר הדלק יוציא את המחבלים מהמנהרות התת-קרקעיות, אך נבחרה אופציה אחרת של תקיפה יבשתית שהחלה בערב שבת.
- אם כן יש להתמיד בה אם כי באיטיות ובזהירות רבה. לחדור בעיקר בעזרת שריון. להתקדם באיטיות כדי למנוע הפתעות. אך אם לאחר הפעילות בערב שבת יצא הכוח היבשתי לחופשה - זו טעות ממדרגה ראשונה. ההפסקה היא מן השטן. "המתחיל במצווה אומרים לו גמור".
- בן כספית מצא כי הממשלה ריככה כבר את יעדי המלחמה. לא עוד מיגור מוחלט של חמאס אלא רק של כוחו. זה הרבה, אך עדיין פחות ממה שדובר בו בתחילה.
- החזרת החטופים הביתה היא יעד גבוה בתמרון הצה"לי בעזה, אך לא בפני עצמה אלא כחלק ממעטפת ייעודית גדולה יותר של מיגור החמאס. המסר הזה, העיקרי, שרק הוא מצדיק סיכון חיילי חיילות וחיילים ישראלים נותר הלילה מעורפל.