מלחמה על התודעה (2)
בעייתנו העיקרית הנה הסברה לאויב, שחלקה הוא לוחמה פסיכולוגית. גם את האויב צריך לפלח. למשל:
- ארצות המע'רב (טוניסיה, אלז'יריה ומרוקו)
בכל פלח כזה יש לבצע פילוחים נוספים, כדי ליצור קבוצות מובחנות.
"קיר הברזל"
בראש ובראשונה נועדה ההסברה הישראלית להציג בפני הערבים ובפני אויבינו תמונה מרתיעה של עוצמה ישראלית, שתסכל כל ניסיון שלהם להתקיפה. כלומר, לרפות את ידיהם. זאב ז'בוטינסקי הגה לפני מאה שנה בדיוק את הרעיון המבריק, "קיר הברזל": אם היישוב היהודי בארץ-ישראל יידע היטב להתגונן ויציב בפני הערבים מצג של עוצמה בוטחת - הם יסכימו לחיות לצדנו מבלי לפתוח באש. התנועה הציונית לעגה לרעיון ולא קיבלה אותו (למרות שבסופו של דבר, אימץ דוד בן-גוריון אותו מבלי להודות בכך).
לא הצלחנו לייצר "קיר ברזל", ובששת העשורים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים, לא שכנעו צבאנו ומערכת ביטחוננו שהם יכולים לנצח את האויב או להרתיעו. יתר על כן, הדמוקרטיה הישראלית מאפשרת ויכוחים פנימיים גלויים - כולל בזמן מלחמה - המחבלים באמון בממשלה. זה הפך לשגרה שמלווה את כל מלחמותינו בארבעים השנה האחרונות, מאז מערכת "שלום הגליל". כלומר, החברה הישראלית מזמינה לוחמה פסיכולוגית, שתפורר את אחדותה, גם בעת מלחמה.
בתחילת שנות השישים, חיבלה מפלגת רפ"י בזדון באמון במערכת הביטחון ובשר הביטחון, כיוון שלוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, העז לשבת על כיסאו של בן-גוריון שהתפטר. אני מניח ש"בדיחות אשכול" מבית-מדרשם של שמעון פרס ושל חבר מר̤עיו יצרו רושם בעולם הערבי, שאכן סופה של מדינת ישראל קר̤ב; וכנראה, תחזית זו פיתתה את גמאל עבד אלנאצר, נשיא מצרים, להכניס את צבאו לחצי-האי סיני, בניגוד להסכם, שיישאר מפורז. דבר דומה קורה בשנתיים-שלוש האחרונות, כשחונטת הגנרלים מבצעת פוטש, בחסות חונטת המשפטנים, מעודדת סרבנות (שצמרת הצבא ושר הביטחון אינם מטפלים בה כיאות), ודובריה מודיעים בשמחה בריש גלי, שעוד מעט (לפי שקמה ברסלר, בנובמבר 2023) יהיה צה"ל מפורר ומפורק. האם זה העצים את דימוי ישראל בעיני הערבים כקורי עכביש?
דברו אליהם ערבית ולא אידיש
התקשורת ויפי-הנפש רותחים על אליהו יוסיאן, שהפך לכוכב תקשורת למרות מבטאו (הוא עולה די-חדש מאירן), ומזהיר בלשונם של מעט מדי מזרחנים - בחרנו לגור במזרח התיכון, ופה מדברים ערבית ולא אידיש. לדבר ערבית משמע לדעת את השפה ואת התרבות. צבי גבאי, ידידי המנוח, שהיה סמנכ"ל במשרד החוץ, אמר, שלא היינו מופתעים במלחמת יום הכיפורים לו קראנו לפני המלחמה שירה מצרית.
בהחלטה, שאי אפשר להסבירה, לא הנהיגו במערכת החינוך הממלכתית לימודי חובה בערבית; וכך, אנחנו דלים ביהודים דוברי ערבית, שיחליפו את דור העולים ממדינות האיסלאם - בצבא, במודיעין ובמחקר. אם איני טועה, השר היחיד שמדבר ערבית, הוא אבי דיכטר, שר החקלאות (שיש אומרים, שהוא מדבר שב"כית) - בעוד שרבים ממנהיגי הערבים ביהודה, בשומרון ובעזה דוברים עברית (לרוב, משנות כליאתם בקייטנות שב"ס), ולפיכך, מבינים היטב את החברה הישראלית.
כדי לעשות הסברה ולוחמה פסיכולוגית, יש להכיר היטב את שפת קהל היעד ואת תרבותו. למי שלא הבינו זאת, אזכיר את השידורים הנלעגים של "קול הרע"ם מקאהיר" ערב מלחמת ששת הימים. כישלון ידוע מראש אורב למי שינסה להשליך את תרבותו על קהל היעד שלו. כלומר, יש להסביר את ישראל - או לערוך מבצעי תודעה/לוחמה פסיכולוגית - לעולם הערבי בשפתו; ולהפתעת רבים מאתנו, זו אינה אידיש, ואינה אנגלית. לדברי יוסיאן, "במזרח התיכון אין אוכלים סושי, אלא פלאפל".
לדעת ד"ר אדי כהן, מזרחן מאוניברסיטת בר-אילן, עלינו לשדר עוצמה וכוח, כי רק ככה מדברים במזרח התיכון. "הסברה שאינה כוללת את הקווים האלה אינה מיועדת לראש הערבי ואף גורמת לנזק". ד"ר כהן קובע, כי "בניגוד להסברה, המיועדת לעולם המערבי, המתבססת על הומניות, רציונליות ועובדות, תוך פירוט הזוועות שאירעו ב-7.10 - על העולם הערבי זה לא משפיע, ואפילו להפך. ככל שנראה לעולם הערבי את גודל הזוועות, [את] כמות ההרוגים ואפילו אם נדבר על ילדים ונשים חטופים, לרוב הם מצדיקים את האירועים ואף מייחלים לקורבנות נוספים. עם זאת, ניתן להעמיד אותם במקומם ולהשפיע על דעתם באופן הנוגע במנטליות, בתפיסות, בתרבות ובדת שלהם".
כהן התווה כמה עקרונות להסברה ישראלית לעולם הערבי, אך במשרד החוץ העדיפו להתעלם מהם:
- הצגת שאלות הלכתיות - לפנות אליהם בשאלות, "האם האיסלאם - כלומר, הקוראן - מרשה לחטוף ולרצוח נשים וילדים? "האם הנביא מוחמד, במסעות מלחמותיו, עשה פשעים נגד חפים מפשע?"
- מדינות ערב נטשו אתכם בעוד שהעולם המערבי אִתנו.
- הדם העזתי נתפס כדם הזול ביותר מבחינת מנהיגי חמאס.
- אירן מעוניינת להרוס את מדינות ערב, ולהשתלט עליהן - העזתים הם קורבן של שאיפות אירניות.
- איפה מנהיגיכם? מנהיגי חמאס דואגים לעצמם ולמשפחותיהם. הם שוהים בבטחה במלונות בקטר ובטורקיה, בעוד העם העזתי סובל.
הסברה לפרוגרסיווים
סוגיה אחרת הנה כיצד להשפיע על הפרוגרסיווים. "כשל ה'הסברה' של ישראל בעולם ברקע מלחמת 'חרבות ברזל' נעוץ בעובדה, שלא נראה שאי-פעם בנתה קמפיין מסודר מול חמאס, עם הגדרות של קהלי יעד - צעד בסיסי שהוא א"ב בתחום",
כך טוען אלעד וולף. הצעד הראשון, לדבריו, הוא פילוח הקהל לשלוש קבוצות:
- תומכים - קהילות היהודיות בעולם וציבור פרו-ישראלי, שנוטים לתמוך בישראל בסוגיות בינלאומיות.
- מתנגדים - העולם המוסלמי, או אנטישמים מובהקים, שנקודת מוצאם עוינת את ישראל ויהודים בכלל. גם לשתי הקבוצות האלה חשוב להפנות מסרים.
- פוטנציאל - המדובר בפרוגרסיווים, שהם צעירים, מערביים, אליטות תרבותיות, מוסדות אקדמיים וכלי תקשורת, שמעצבים במידה רבה את דעת הקהל במדינותיהם.
לכל קבוצה יש להגיע במסרים המותאמים לאופיה. "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה", המליץ שלמה המלך (משלי כ"ב, פסוק ו'). הפרוגרסיווים אמורים, לכאורה, להאמין בערכים הקרובים לנו - חופש, שוויון וכיו"ב - והם נוטים רפלקסיווית לתמוך במי שנתפס כחלש, טוען אלעד וולף. האסטרטגיה של חמאס מולם פשוטה ויעילה: אנחנו לוחמי חופש, שנדרסים תחת כיבוש בידי צבא אדיר. "ההסברה הישראלית כושלת", לדבריו, "כיוון שהיא מנסה לעשות אותו דבר, אבל בתחרות 'מי יותר מסכן' היא תמיד תפסיד".
תיאורו אינו מדויק. הפרוגרסיווים מוּטים מאוד נגד המערב, נגד הלאומיות ובעד ערבים, מוסלמים ועוד מיעוטים "מדוכאים" ברוח העִוועים של הספר, "אוריינטליזם", שכתב אדוארד סעיד (עם עובד, 2000). היהודים אינם מיעוט נרדף ומדוכא בעיניהם. בנוסף, חלקם מאמינים באלימות נגד לבנים וברדיקליות מהפכנית בנוסח סול אלינסקי. עם זאת, אני מסכים עם מסקנת וולף, שלפרוגרסיווים צריך להגיע דרך מסרים פרוגרסיוויים, שיתאמו לקהל הזה. למשל, להסביר מה המטרה הסופית של חמאס, המשווה אותו לדאעש.
"את העבודה הזאת לא היה צריך להתחיל ב-2023, אלא כבר לפני עשור וחצי .. . בעבודת נמלים ברשתות, בתדרוכי אוף-רקורד לתקשורת, הפעלת קשרים, סיוע ממשפיענים וכו'", סיכם וולף, והציע, שההסברה תתבסס על מידע, שיביאו כלי תקשורת בינלאומית, שייתפסו כמקור לגיטימיים.
ברית-המועצות נהגה להדליף מידע דרך העיתונות של מדינת קֶראלה בהודו, שנשלטת כמעט מעצמאות הודו בידי המפלגה הקומוניסטית. כך, קיבלו הידיעות הללו, שצוטטו על-ידי התקשורת הבינלאומית, חותמת של כשרות אובייקטיווית.
הסברה ליהודים
לעניות דעתי, הצלחנו לאבד את יהודי העולם, ובעיקר את הדור הצעיר של יהדות הגולה. רובם מתבוללים ומושפעים מאוד מהאווירה בבתי-הספר, באוניברסיטאות וברשתות החברתיות. חלקם, שאינו דתי, יגיע אלינו, לדאבוני, רק כשייתקל בפרעות אנטישמיות. קרובי - ישראלי שגר בארצות-הברית - נדהם כשבתו סיפרה לו על מה שלימדוה בבית-ספרה הציבורי: תעמולה אנטישמית בוטה של BDS. הוא העבירה מיד לבית-ספר דתי יהודי, שבו לא תיחשף למסרים אנטישמיים מפי מוריה. הוא יכול לעשות זאת כיוון שהוא אמיד. לא כל יהודי אמריקני יכול להרשות הוצאה כבדה כל כך של שכר לימוד בבית-ספר פרטי יהודי (כמה עשרות אלפי דולרים לשנה). גם שכר הלימוד במוסדות החינוך של חב"ד יקר מאוד, ומדינת ישראל והסוכנות היהודית טועות כשאינן עושות דבר בעניין.
הדור שחווה את השואה נמוג בארצות-הברית, והדור הצעיר אובד בלא תשתית יהודית - מה עוד שהוא מוצף בתעמולה אנטי-ישראלית גם בארגונים של סטודנטים יהודיים (כמו "הִלל"), שמפיצים, להוותנו, פרופסורים יהודיים וגם ישראלים, שמייצאים לארצות-הברית את השסע הפנימי בישראל. הקמפוסים הם השלב האחרון, שאפשר להגיע אל הנוער היהודי בארצות-הברית. דרך אחרת להשפיע עליו היא דרך הקהילות, שמרוכזות סביב בתי-הכנסת מהזרמים השונים. גם את הזדמנות זו מחמיצה מדינת ישראל.
הפרטת ההסברה
לחברת "קוקה קולה" העולמית יש מדיניות קשוחה: היא מפטרת כל עובד שלה בתפקיד ייצוגי (למשל, נהגי משאיותיה), אם ייתפס לוגם בתפקיד מוצר של "פפסי". את הפרסום, שיקדם צריכת עוף, בשר ודגים, אין מפקידים בידי צמחונים וטבעונים. כך, אסור שינהלו את ההסברה הישראלית בארץ ובעולם מי שאינם מאמינים באמת ובתמים בצדקת דרכנו בארץ-ישראל.
כפי שסיפרתי קודם, נתקלתי בהרבה נציגים ישראלים, שטעו לחשוב, שזכותם להביע בחו"ל את דעותיהם נגד הממשלה, נגד מדיניותה ונגד ההתיישבות ביהודה, בשומרון - עניין, שהחריף אחרי מהפך מאי 1977, והחמיר מאוד בשנתיים-שלוש האחרונות.
עם כל הכבוד לחופש הביטוי, שאני מאמין בו בדבקות, הוא אינו חל על עובדי מדינה, על קציני צבא ועל דיפלומטים. החוק מגביל מאוד את זכותם להביע את דעתם. אני מאמין, שקצינים במדים אינם יכולים להסביר את ישראל בשגרה, אלא רק במלחמה. בעולם המערבי יש הסתייגות ותיקה מלובשי מדים. איני מאמין, שעובדי מדינה יכולים להצטיין ביצירתיות ובחדשנות, הנדרשות למסעות הסברה. לכן, יש להעביר את ההסברה הישראלית לעמותות (NGOs), שבפיקוח ממשלתי יתמחו בקהל מסוים, בשפה מסוימת. כך, תוסר מההסברה שלנו החותמת של הסברה רשמית, ובעידן הרשתות החברתיות יש לזה ערך גדול. הפרטת ההסברה תאפשר תגובה מהירה, יצירתית והולמת לאירועים.