מהפך? שותפות גורל זמנית רק עד יעבור זעם? שינוי דיסקט? השקפה חדשה? ריסוק הקונספציות? הטלטלה העזה, תרתי משמע, שחולל ה-7 באוקטובר לא פסחה כמובן גם על העולם החרדי. רבים בו קוראים לחשיבה מחדש, להתייחסות הגיונית למציאות הריאלית, ליציאה מן הקיבעון ומן הקיפאון. מולם ניצבות ההנהגות הרוחנית והפוליטית, נבוכות ומבולבלות, פוסחות על שְתֵּי הסעיפּים. במבוכתן הן מתקשות עדיין לקבוע מיקומם על פני קשת העמדות של העולם החרדי, הזורם בשלושה ערוצים.
בערוץ האפל משתכשכים הקנאים הקיצוניים, שמוצאים באירועי הפוגרום סימוכין ל'השקופע' המעוותת שלהם: "1,400 מחבלים ציונים נוטרלו", נכתב ביוהרה על קירות במאה שערים, לצד כתובת 'ציונים = נאצים'. איתם ניצבים אחיהם הקנאים בלונדון ובניו-יורק, שמצטרפים להפגנות הפורעים האנטי ישראלים, כשבידיהם דגלי פלשתין וכרזות למען הקמת מדינה פלשתינית מן הים עד הירדן. "Free Palestine", זועקים הקנאים בהפגנות אלה, ולא פעם חוטפים מכות עזות דווקא מידי חרדים אחרים שאינם מוכנים להתאפק מול הרשע בכסות כאילו יהודית.
בקצה האחר ניצבים העסקנים הפוליטיים, שמבחינתם עולם כמנהגו נוהג ומפטירין כאשתקד. הם עדיין נמצאים בעולם שקדם ל-7 באוקטובר ומתעקשים גם עכשיו לטעון ש"אם לא יושג חוק שחרור מלא של בחורי הישיבה מצה"ל, נפרוש מהקואליציה". מה שהיה הוא שיהיה.
באגף הזה ניצבים הישראל-אייכלרים למיניהם, שהגדירו (עוד לפני מלחמת עזה) את קיומם כאן כ"גלות בין יהודים", כפי שטען גם היומון הליטאי 'יתד נאמן' (עוד לפני המלחמה): "מצבנו הנוכחי אינו טוב יותר מבגלות בין האומות". לאמור, אין לנו חלק ונחלה אמיתיים במדינת ישראל, קשייה והישגיה, וכל תפקידנו הוא, כלשון ה'יתד', "להציל מן הארי ומן הדב לצרכי היהדות הנאמנה והעמידה על משמר קודשי ישראל".
הפוגרום של ה-7 באוקטובר העצים את חשיפתו של 'הזרם השלישי' בחברה החרדית. זוהי הקבוצה שמפחידה את העסקנים ואת ראשי הישיבות. בניגוד לשתי הקודמות מבקשת קבוצת 'החרדים הממלכתיים' להעמיק את חיבורן של קהילות החרדים למדינת ישראל. בעקבות המלחמה עלה בתלילות מספרם של החרדים המבקשים, לכתחילה ולא בדיעבד, להתגייס לצה"ל ולשרת את המדינה בשעתה הקשה. רובם הם בני 26 ומעלה, בעלי פטור מלא מצה"ל, המעוניינים לתרום חלקם לנצחונה של המדינה על הקמים עליה.
בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, לא מסוגל הממסד החרדי להעלים קבוצה זו. מאז מעולם נמנעת מאנשיה כניסה לטורי הדעות של ה'יתד', 'המודיע' ושאר כלי התקשורת הממוסדים. כיום מתבטאות קבוצות אלה בפתיחות מרשימה, מעל בימת התקשורת האלקטרונית הפתוחה לכל. כך למשל כותב הרב יהושע פפר, עורך ראשי בכתב העת החרדי המקוון הדעתני 'צריך עיון': "חזרנו קוממיות לארצנו, אך סירבנו ליטול חלק פעיל בכל הנוגע לניהול המדינה ומוסדותיה... מדינת ישראל קמה ושגשגה ללא מעורבות משמעותית של היהדות החרדית... [אבל] לא ייתכן שהקב"ה הביאנו ארצה כדי שנשכפל כאן את חיי הגולה... חובתנו ליטול אחריות עמוקה על הסובב אותנו, על העם היהודי ועל הביטוי המדיני-פוליטי שלו: מדינת ישראל. אנחנו לא כאן כדי 'להציל מאחרים' אלא כדי לכונן חברה ומדינה שמהותן ותפקודן יהודיים".
ועוד: "עלינו להיות שותפים מלאים במדינה - לא רק בגלל שהיעדר שותפות הפך לחילול השם וביזוי כבוד התורה, אלא גם ובעיקר כי רק כך נוכל להכניס את העשיה העניפה של המדינה לתוך מסגרת של קשר עם הקב"ה... השואה לימדה אותנו שאין לנו מקום באירופה. מקומנו בארצנו. אירועי שמחת תורה מלמדים שלא די בכך שהגענו לארצנו. עלינו לדאוג לביסוסה של המדינה היהודית... השואה הוציאה את היהודים מאירופה. כעת עלינו להוציא את אירופה מהיהודים... קיבלנו בית משלנו... הגיע הזמן לשיפוץ משמעותי. עלינו ליטול בו את חלקנו", מסיים הרב פפר וחותם בציטוט מלא של התפילה הידועה: "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה... יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן". כאילו נשכח לחלוטין החרם הלא רשמי על תפילה זו בבתי הכנסת החרדיים.
שלא תטעו. הרב פפר אינו לבד. השטח מבטא מלמטה הזדהות. הביטוי המפעים ביותר להזדהות זו, הוא הנוהג החדש של תזמורות חרדיות בחתונות, לסיים את האירוע בחצות בנגינת המנון המדינה 'התקווה'. יש להזדהות זו ביטויים הרבה יותר פשוטים: קשירת פתילי ציצית לבגדי ארבע כנפות צבאיים בידי בחורי ישיבות, כדי לענות על הביקוש הגבוה למלבוש זה. הכנת ארוחות מפנקות לחיילים ולמפוני הדרום והצפון בידי משפחות ומוסדות חרדיים ושילוחן אליהם. וגם תרומות דם שהובילו מספר ישיבות (בעיקר המזוהות עם ש"ס)
חסידויות, כמו בעלז וּויז'ניץ, ערכו ימי תפילה לשלום החיילים ולמען החטופים, כולל אמירת התפילה לשלום חיילי צה"ל. חסידי ויז'ניץ הגיעו לרקוד עם החיילים בשטחי ההיערכות.
אדמו"רים, כמו למשל האדמו"ר רבי שאול מגור, והאדמו"ר מקרלין-סטולין, מקבלים אישית חיילים שהגיעו מהחזית ומבקשים ברכה. הגדיל לעשות האדמו"ר מקרלין-סטולין ששלח את אנשיו להשתתף בקטיף להצלת יבולי המטעים הנטושים בעוטף. אדמו"רים הלכו לבתי החולים כדי לקיים מצוות ביקור חולים אצל החיילים הפצועים ולברכם.
ההזדהות, מסתבר, גבוהה לא פחות בקרב הנשים החרדיות. קבוצת נשים ושמה 'חרדיות שותפות' מגיעה מידי בוקר לבסיס חיל-האוויר, כדי לסייע בפעילות הלוגיסטית, כשעל בגדיהן חולצת טי ועליה מודפסת הכתובת 'חרדיות שותפות'. נשים חרדיות אחרות הקימו את קבוצת 'אחיות מברזל', שמונה כבר למעלה מ-2,000 מתנדבות. הן התגייסו לסייע ליותר מאלף משפחות של פצועים, חללים, חטופים, מפונים ומילואימ'ניקים, בעבודות היומיום. נשים אחרות הקימו את חמ"ל 'חסד של אמת' כדי לכבד בנוכחותן הלוויות ומשפחות אבלים היושבים שבעה על יקיריהן, לבל יחושו עצמן בודדות ונטושות.
פרויקט אחר מפעיל את בנות הסמינרים החרדיים, שבוחרות שם של לוחם צה"ל או של חטוף, ועוסקות באמירת פרקי תהילים לזכותו. בחורי ישיבות מקדישים את לימוד התורה שלהם לריבוי זכויותיו של חייל או חטוף פלוני. בקיצור, הציבור החרדי, ברובו, יוצא מגידרו כדי לתרום חלקו לניצחון צה"ל ושחרור החטופים. לא כל ראשי הישיבות והרבנים מאושרים מכך, ויש אפילו מתנגדים תקיפים. אבל יותר ויותר חרדים מבינים, שהפוגרום המדמם של ה-7 באוקטובר נועד מבחינת הפלשתינאצים להגיע גם אליהם, ואי אפשר עוד להתנהל כאילו כל הסיפור הישראלי הוא רק עניינם של החילונים והדתיים לאומיים.
