תפקידה של מלחמת "חרבות ברזל" הוא לפרק הזיות ולהחליפן בריאליזם - אצלנו ואצל אויבינו גם יחד. בציבור קיימים ניצנים של התפכחות ושינוי מחשבה באשר לאופן שבו צריכה ישראל להיבנות ולנהוג אחרי מלחמה זו. בתקשורת הישראלית שבחלקה הגדול משרתת את הדיפ-סטייט הישראלי, יש בקושי שמץ מכל אלה. תקשורת זו ממשיכה להיות מוצפת בסיפורי בדים ולשרת את המאבק החברתי שקדם לממשלה, במטרה לחזור אליו לאחר שזו תסתיים. לכל ברור שתחילתה של מלחמה זו היא במובנים רבים העתק האירוע ההיסטורי של ההפתעה האסטרטגית-מושגית של מלחמת יום הכיפורים מלפני 50 שנה. המלחמה ההיא הייתה טראומה מיותרת שטרם נחלצנו ממנה, וזו מיותרת כפל-כפליים, באשר היא מוכיחה שהלקחים המרכזיים מן האירוע ההוא לא נלמדו, ואם נלמדו - השתכחו ואם לא נכחו, הוזנחו - פשע לאומי כשלעצמו ולו רק בשל המחירים ששילמנו בפתיחה ועוד נשלם לאורך דרך היציאה מהמשבר. התקשורת הממסדית עוסקת בעיקר בסיפורי מעשיות סביב פתיחת המלחמה, מחזות התקרבות על אירועי הפתיחה, תפקודי הממשלה וצה"ל באירועי הפתיחה, שיקולי מוסר נפסדים שעיקרם סוגיות הבוחנות את משמעותה של "לקיחת אחריות" הצהרתית על-ידי מי שהחזיקו בהגה המדינה ושירותי הביטחון בעת פרוץ המלחמה אבל אין מאחוריהן שום מעשה בפועל. משהוחלט שחשבון הנפש הלאומי (ועדה או ועדות חקירה) ידחה עד אחרי המלחמה בשל נסיבות פריצתה, מה טעם להצהיר הצהרות ביניים בטרם נבחנו העובדות ועל כן אין בצידן מעשים. בעיני זהו חלק מהמשך המאבק האזרחי שקדם למלחמה ובחלק נכבד ממעשיו אף תרם לה, כהכנה ל"תפירת הממצאים והסקת המסקנות". אין ספק שמערכת הביטחון התאוששה מההלם הראשוני הכי מהר והחלה לפעול ביעילות. בהמשך הדרך מתברר שביסודות לחימת היבשה - שהיא קריטית בסוג הלחימה אליה נדרש צה"ל כיום בעזה ותהיה קריטית גם כשיפסק הדשדוש בצפון וצה"ל "יתפנה" לטפל בחיזבאללה - השיג צה"ל התקדמות מרשימה הן בתחום התמרון היבשתי בשטח בנוי והן בתופי הפעולה - מודיעין ואש מדויקת - עם ח"א וח"י. מאחר שהרמטכ"ל הנוכחי חדש בתפקידו, נזקפים בעיני הישגים אלה בעיקר לזכותו של הרמטכ"ל הקודם, אביב כוכבי ולאנשים שהקצה להטמעת השיטות, הכלים והתכנים של המערכה היבשתית החדשה. הרצי הלב משתלב היטב בביצוע, וזו נקודה לזכותו. אשר לימים שאחרי, מתפתחים בשיח הציבורי ביטויים שונים המתייחסים לימים שיבואו. עולות הצעות שונות ומשונות וכדאי לעצור מפעם לפעם ולחשוב פעמיים-שלוש בטרם מפרסמים תוכניות גרנדיוזיות שההצדקה המחשבתית והתפעולית התומכות בהן סתומות, מפוקפקות, בחזקת בל-תימצאנה. על שני מאמרים בתחום זה שצדו את עיני בחרתי להגיב להלן: א. תחום אזרחי - הצעתו של שר החינוך לשעבר, שי פירון, בעניין גיבוש חוזה חדש ליום שאחרי¹. חוזה להפעלת מנגנוני החיים הציבוריים-חברתיים-ניהוליים-לאומיים שלנו. בדרך של פיצול השליטה והניהול של הרשות המרכזית - הממשלה לשלושה חלקים: רשות ממלכתית - 50%, רשות מקומית - 30% וקהילות מקומיות - 20%; סה"כ 100%! = טוב מאוד במתמטיקה! ברור שהצעה זו נגזרת מהעובדה שתפקוד משרדי הממשלה בימים הראשונים שאחרי ה- 7.10.23 וגם בחודש הראשון למלחמה לא עמדו על הגובה. כיום הם מתפקדים טוב יותר אבל עדיין לא ברמה מספקת. השירות הציבורי בישראל איננו יעיל. השילוב בין כושר ביצוע לסמכויות רע מאוד וברוב המקרים מקרין על אופי העשייה ועל איכותה. ככל שקשה למצוא בעלי תפקידים מוכשרים ומנוסים לשירות מרכזי טוב, יהיה קשה עשרת מונים לחולל זאת עבור מערכת מפוצלת ומפוזרת. גופים וגורמים שונים שאמורים היו ליטול חלק בפעילות החירום האזרחית עדיין אינן מתפקדים וכמוהם גם משרדי ממשלה חדשים, שרים חדשים וחסרי ניסיון ובעיקר משרדים חדשים שיש בהם שרים חדשים. הממשל הציבורי המרכזי, אבל גם המוניציפלי, ברובם אינם איכותיים והשאלה המתבקשת אינסטינקטיבית מהצעה זו היא כיצד נטיב את חיי הציבור אם נרבה פיצולים עוד יותר?! ומדוע דווקא בחלוקה המוצעת לעיל? וכיצד יתבצע הפיקוח הלאומי על המשאבים הלאומיים כאשר הפעלתם מבוזרת עד כדי אבסורדום? (יש כיום בישראל כ-260 רשויות מקומיות. כיצד יאורגנו אלה לטובת המערך החדש?) ועדיין לא נגענו בהוצאות התפעול, שהן גדלות אקספוננציאלית ככל במתרבים הגופים המבצעים ללא סיבה עניינית. ההצעה נובעת אינסטינקטיבית מהעובדה שאחרי האסון נרתמו בשבועות הראשונים שאחרי האסון חלקים נרחבים בציבור לסייע ליחידים ולארגונים שנקלעו לקשיים. אבל זהו פתרון של "אין ברירה" הוא קצר מועד ובזבזני חרף העובדה שחלק מהמסייעים תרמו כספים ולא קיבלו תשלום עבור פעולותיהם. באין שירות ציבורי מרכזי ומאורגן זמין, זהו הרע במיעוטו. אין זה סוד שבנימין נתניהו איננו מנהל אופרטיבי מצטיין. יכולותיו העיקריות הן בתחום התכנון האסטרטגי-קונספטואלי ובפעילות פוליטית ומדינית. העובדה שעד היום לא מינה לצידו סגן ראש ממשלה לתכנון לאומי ותפעול היא כשלון ניהולי ברור. ראשית, אינני מקבל את הטענה על "חוזה שהופר", משום שמקרה ה- 7.10.23 איננו האירוע היחיד בהיסטוריה של ישראל בה כשלה מנהיגות המדינה (או חלקים מסוימים בה) בפעולתם, ומעולם לא הוגדר כשל כזה כהפרת חוזה. אפילו השקרים שסיפר לנו רבין ז"ל ערב בחירות 1992 שאחריהם הביא עלינו מרצון את הסכמי אוסלו - לא הוגדרו כהפרת חוזה; אף על-פי שבפועל הם קרובים לכך הרבה יותר מאירוע שמחת תורה 2023. הצעתו של שי פירון כפי שפורטה בידיעות אחרונות היא בגדר אמירה פופוליסטית מן המותן, שאינה נראית כגזורה מתוכנית שהותוותה בפרטי-פרטים ונבחנה תהליכית בצורה מקצועית. כך, למשל, חייבים לצמצם את מספר הרשויות המקומיות במדינה ולאגד יכולות, ידע ושירותים יחד עם חסכון כספי מקביל בכדי לבצע מהלך מעין זה. אפשר מאוד שיש בעקרון המוצע פוטנציאל אבל לא בצורה השבלונית שבה מוצג הרעיון. כאשר מעבירים את האחריות הסמכות הכוללת מהמדינה לגורמים אחרים, האם פוטרים אותה באותה הזדמנות גם מאחריות? ואם לא - כיצד זה עובד בפועל? כשלים ניהוליים יש במדינת ישראל בשפע, כיצד שייך דבר זה לאירוע שמוקדו בכשל מחשבתי אסטרטגי ובכשל מנהיגותי ופיקודי מובהק של מערכת הביטחון כולה?! וכיצד משקללים "לחשבון הלאומי" את המשבר המלאכותי שחוללו כאן רבים בשנים האחרונות במלחמתם נגד נתניהו והימין, רק מפני שביקשו להדיח ראש ממשלה מכהן שנבחר חמש פעמים ברציפות לתפקידו על-פי חוקי מדינת ישראל?! מלבד שיקולים אופרטיביים וניהול-התפעול חייבים לתת את הדעת לשאלות הזהות, להיקף השונויות שראוי להתיר במדינה מרובת תרבויות כשלנו וקולטת עליה, ליצירת ישות לאומית אחודה, לאיזון בין רוב למיעוט בכל מסגרת אירגונית שעליה יוחלט ולמשמעות הפיצולים על החיים הדמוקרטיים הלאומיים, בראש וראשונה מבנה הכנסת והבחירות והפרדת הרשויות בין שלוש רשויות הממשל המרכזיות: מחוקקת, מבצעת ושופטת. לדעתי אדם מתאים להוביל מהלך מסוג זה בממשלה הנוכחית היא שרת הפנים והמשפטים לשעבר איילת שקד, בחוזה מיוחד ובמינוי של עוזרת מיוחדת לראש הממשלה לארגון מחדש של השירות הציבורי בישראל. ב. תחום צבאי - מאמרו של אלוף (מ') גרשון הכהן בישראל היום². אכן! אבל לא צורות המלחמה הן נושא הדיון אלא הבטחת ביטחון הצפון לאורך זמן מול איומי חיזבאללה במיוחד, והחזרת האזרחים למקומות מושבם לאורך הגבול וניהול אורח חיים נורמלי ובטוח לאורך זמן. במאמר זה חסרה לטעמי כנקודת מוצא לדיון המטרה הלאומית של מלחמה כמעט וודאית בגבול זה במונחים קונקרטיים של יעד למדידת הצלחה או כשלון. כשם שבחזית הדרום הוגדרה מטרת המלחמה כפירוק חמס וחיסול שליטתו ברצועה לצד החזרת החטופים, יש להגדיר מטרה באורח דומה גם בחזית הצפון, וזאת אנסה לעשות להלן. המציאות בגבול הצפון החלה להיבנות ולהתקבע בעקבות מלחמת לבנון השנייה, 2006. ישראל הפסיקה מלחמה זו שנוהלה על-ידי ממשלת אולמרט עם שרת החוץ ליבני, לאחר שהתקבלה במוע"ב של האו"ם החלטה 1701, (12.8.2006) שחייבה פינוי כוחות חיזבאללה מדרום לבנון אל מעבר לליטני. החלטה זו שעליה אמורים היו לשמור כוחו האו"ם, הייתה כשלון טוטאלי. אחריה הלך חיזבאללה והתחזק בקרבת הגבול עם ישראל הקים, הפעיל, צייד, חיזק ואימן את כוחותיו בלחימה בסוריה ומקומות נוספים, אגר נשק תלול מסלול בכמויות גדולות והקים את כוח "רדואן"- כוח קומנדו של כ-10,000 איש שתפקידו לכבוש בהפתעה שטחים וישובים בצפון ישראל ולהחזיק בהם, לתפוס שבויים רבים ככל האפשר ולשנות את כללי המשחק בגבול הצפון. בפועל מהווה כוח זה בשילוב עם "חיל הטילים" גורם מרתיע אסטרטגי נגד תקיפה ישראלית של תוכנית הגרעין הצבאי באירן. כוח זה גדול חזק ומאיים הרבה יותר מכוחו של החמאס בעזה, והוא "נכס" צבאי אירני מובהק במאבק על הגמוניה אזורית נגד ישראל. על-רקע המלחמה במתנהלת כיום בעזה, זו חזית שניה ומסוכנת יותר שמצטרפת ל"מעגל האש" שבונה אירן סביב ישראל כהרתעה ובהמשך, כשיווצרו התנאים לכך, ככוח הכרעה להכנעת ישראל. המקרה הלבנוני של חיזבאללה קשה יותר לפיצוח וחשוב יותר לאירן ולכן התמודדות בקו החזית הזה חשובה הן מבחינת העיתוי והן מבחינת התוצאה שתחולל לאורך קו העימות. בפועל נשלטת כיום לבנון על-ידי חיזבאללה ולמעשה יצאה מתחום השליטה של המחנה הסוני "המתון" סביבו בונה ארה"ב את המשלך אחיזתה באזור, בשילוב ותמיכה עם ישראל ומדינות סוניות נוספות ובראשן סעודיה. המקרה הלבנוני מסובך יותר משום שאירן מקיימת קיום קשרים הדוקים ומתהדקים עם רוסיה וסין, שתי מעצמות הקוראות תיגר על ההגמוניה המעצמתית האמריקנית בעולם³. בכך ניצב העימות הפוטנציאלי של ישראל עם חיזבאללה על סיפו של עימות אזורי ואפילו גלובלי. מסיבה זו התעמתות עם חיזבאללה עשויה להביא להתעוררות זירות נוספות סביבנו. זאת ועוד; אירן חותרת להגמוניה מעצמתית אזורית, ובמסגרת זו מבקשת ליצור נתיב יבשתי המחבר את אירן דרך דרום עירק (שיעית) סוריה (עלאווית) לבנון (אמורפית עם רוב שיעי) עם חופי הים התיכון, ("הסהר הצפוני"). יצירת מסדרון יבשתי רצוך מאירן לים התיכון תוביל בהמשך להעתקת אוכלוסין שיעית מאירן, עירק, ואתרים אחרים במרחב זה להתיישב לאורך הנתיב ולקיים בו אחיזת-קבע אירנית. התפתחות שיש בה סיכון אסטרטגי קיומי לישראל גם ללא הגרעין האירני. מכאן שעימות המבקש לשנות את מעמדו של חיזבאללה בלבנון מנוגד לאסטרטגיה-רבתי שלה באזור ולגרור אותה עצמה למלחמה. זו עשויה להיות הזדמנות מערבית לתקיפת תוכנית הגרעין האירנית ולתגובות אירניות חריפות לרבות בתחום שוק הדלק ומחיריו בעולם. השיקולים העולמיים רחבים ומורכבים, אך חרף זאת, ומשום שישראל החמיצה את ההזדמנות לחסל את חיזבאללה במלחמת לבנון ה- 2, והניחה לו להתעצם, וטיפלה בו ב"כפפות של משי" במב"מ⁴. לאחר שנוכחה לדעת למה מסוגלים ארוגני הטרור והגרילה האיסלאמיים הקיצוניים, ישראל אינה יכולה להחזיר את תושביה לישובי גבול הצפון (והם גל לא יאותו לחזור), ללא שינוי המציאות בגבול הצפון וזו ליבת הדיון כאן! להשגת המטרה בלבנון חייבת ישראל להציב לעצמה את המטרות הבאות: 1. חיסול חיזבאללה בלבנון, במיוחד השמדת כוח-רדואן. 3. הרחקת כל הכוחות והאמצעים המלחמתיים הכבדים מגבול ישראל עד מעבר לנהר האוואלי. (כ-30 ק"מ). 4. השמדת ארמדת הטילים שצבר חיזבאללה בלבנון והרס כל המתקנים המכוונים לייצר או להרכיב טילים כבדים ו/או מדויקים. 5. דילול האוכלוסייה השיעית בדרום לבנון לצמיתות. 6. הסדר אי-לוחמה עם ממשלה לבנונית חדשה שלא יהיה בה רוב שיעי. 7. השתלבות לבנון בברית האזורית המערבית ושיקום כלכלי של המדינה. 8. השתתפות ישראל בכוחות פיקוח באזוריים על התחומים המפורזים בכל הגזרות. כהשלמה לכל אלה, סילוק כל הכוחות הפרו-אירניים מדרום סוריה, והפיכת האזור שבין הגבול המזרחי של רמת הגולן לדמשק לאזור מפורז מנשק כבד. מהדברים הנ"ל עולה מסקנה יסודית מהותית וארוכת טווח. החיים הפוליטיים הבינלאומיים אינם פשוטים וכמעט לא ניתן לראות בהם מהלכים דפיניטיביים אלא אם מדובר ביחסים שבין מעצמות למדינות קטנות או בינוניות. בעיות יסוד נפתרות בדרך כלל במאבקים מזויינים ובתהליכים רב-שלביים. מלחמה היא איום אבל בעיקר - אם יודעים להיערך נכון - הזדמנות. ישראל עצמה היא הוכחה לכך: מגבולות החלוקה 1947, לקו שביתת הנשק (לימים הקו הירוק), מהקו הירק לגבולות הפסקת האש 1967 - התפתחות חיובית. עידן נשיאות טראמפ (2016 - 2020) - הכרה בירושלים כבירה + שגרירות, הכרה בריבונות ברמת הגולן, הסכמי אברהם - התפתחות חיובית. התמונה ברורה: המהלכים הצבאיים והמדיניים בשילוב עם תפיסה אסטרטגית לאומית עקיבה ועיקשת, מחוללים תוצאות רצויות. כשלים צבאיים ושיטת הוויתורים המדיניים לטובת פטה-מורגנה פוליטית - מוליכה לכישלונות.

המסקנה העולה מכל אלה היא: חייבים להכות בצורה ברורה ועם הישגים מוחשיים שתי הזירות - עזה וגבול לבנון. הסדר הפסקת האש חייב להתחיל מנוכחות צה"ל בשטחים הכבושים ולהבטיח את החלקים האופרטיביים של ההסדר הפוליטי. חייבים להבין שמדינה ריבונית אינה יכולה להירדם על זרי הדפנה של שיגיה ועל העצלות הכרונית לעמוד על משמר הביטחון הלאומי ולהעמידו בראש מעייניה - תנאי הכרחי לקיום פיסי ולאומי; שהרי כאן ולא בשום מקום אחר "קבור הכלב".