טבלה בסיסית זו פשטנית למדי ומושתת כאמור על "תחושות בטן" שאומדות איכותית את המצוי מול הרצוי למדינה דוגמת ישראל.
משקלו של כל משתנה ב"משוואת העוצמה הכוללת" (מה"ה) איננו קבוע ותלוי באיומים החיצוניים ובמשתנים האחרים, שכן רוסיה עם טריטוריה ריבונית של כ-17 מיליון קמ"ר ואוכלוסייה של כ-145 מיליון נפש, נתפסת אסטרטגית כמוגנת מפני מעצמה עויינת כארה"ב שלה טריטוריה של כ-10 מיליון קמ"ר ואוכלוסייה בת 335 מיליון נפש (בין היתר מפני שאין להן גבול משותף) האיזון הבין-מעצמתי מושפע במקרה זה מאוד מהעוצמה הגרעינית של שתי המעצמות. היא מוגנת הרבה פחות מפני סין (כ-12 מיליון קמ"ר לא כולל מונגוליה ו-1,450 מיליון תושבים) שחלשה ממנה בתחום הגרעיני, אבל לה גבול משותף ארוך עם רוסיה (הגבול המשותף מקל על איזון האיום הגרעיני באמצעות איום קונבנציונאלי ממשי). מדינות בכלל ומעצמות בפרט אינן מנהלות מלחמות גרעיניות טוטאליות ביניהן, שכן בעוצמה גרעינית מעצמתית (הכוללת נשק תרמו-גרעיני) מלחמה טוטאלית פירושה שמד הדדי בפועל. אולם, מעצמות מנהלות מאבקים ובכללם מאבקים כוחניים, וברוב המקרים הן עושות זאת באמצעות "שליחים" (PROXIS), שאותם הן מציידות, מממנות, מאמנות ומכלות כרצונן, כוחות אלה חוסים פוליטית ואסטרטגית בצילן והם משמשים כדברי קלאוזביץ "כלים מתכלים" במאבקים הגיאופוליטיים המוכללים.
העולם והמזה"ת
המציאות הישראלית במזרח התיכון מאופיינת בא-סימטריה כוללת ברוב משתני הבט"ל בינה לבין העולם הערבי העוין לה. באמצעות תכנון לאומי נכון הממצה את עוצמותיה היחסיות (למשל: גודל הצבא, שיטת גיוס ארגון ואימון, שת"פ עם מעצמות עולמיות, רמה טכנולוגית גבוהה ולכידות חברית שותפות בתודעת הגורל היהודי וחינוך אזרחי מתקדם) ואסטרטגיה חכמה של הגנה התקפית - הצליחה לאזן בדרך כלל בין יתרונם הכמותי של יריביה לבין עוצמותיה היחסיות. כל עוד התנהל המאבק הישראלי-ערבי ברמה בין מדינתית מול המדינות הגובלות בה - "המעגל הראשון" (כשתמיכה מעצמתית באויב מנוטרלת על-ידי תמיכה מעצמתית אפקטיבית נגדית), עמדה ישראל במשימת הבטחת שרידותה, שימור נכסיה ומיצוי אפקטיבי של יתרונותיה שאיפשר לצד השימור גם התפתחות מרשימה. התפרקות בריה"מ והווקום האסטרטגי העולמי שבא אחריה, היו תקופה נוחה למערב ומי שנמנה על קבוצת מדינות זו. מרגע שהחלו התחזקותה העולמית של סין, החלשות ארה"ב, התעוררות רוסיה לחידוש מעמדה כמעצמה עולמית "כקדם" והתגברו הרמזים מכיוון הודו ומעצמות פוטנציאליות אחרות על כוונה להשתתף במשחק המעצמתי הגלובלי - החל עידן גיאופוליטי חדש: -
מבנה רב-קוטבי שבו תאבק כל מעצמה על הגמוניה ותשתף בכך את כל "חסידיה".
המזרח התיכון הקיים הוא פרי הסכמי סייקס-פיקו (2016) שקדמו מעט למפלת האימפריה העותומנית בסוף מלחמת העולם הראשונה (2018). נפילת אימפריה זו הביאה עוד בטרם הושלמה לכיבוש הארץ על-ידי הצבא הבריטי בראשות גנרל אלנבי, ומיד לאחר מכן להצהרת בלפור (2017) שנועדה ליישב את הסכסוך הישראלי ערבי. סכסוך זה שהחל עוד בסוף המאה ה- 19 בהשראת הציונות המגשימה ותחילת החזרה היהודית-ציונית לא"י, הואץ אחרי נפילת האימפריה העותומנית והחריף עוד יותר. הצהרת בלפור נועדה ליצור מציאות ביניים בארץ ישראל, שתוביל בהדרגה ובחסות בריטית ליישוב הסכסוך בין התנועות הלאומיות היהודית והערבית. בריטניה משיקוליה החד-צדדיים בגדה בהצהרה זו - בניגוד להחלטת חבר הלאומים (האו"ם דאז) - וניצלה את שליטתה בא"י-פלשתינה (תחום המנדט) להקמת אמירות האשמית (1922) בכל תחום עבר הירדן המזרחי - כ-78% משטח המנדט - שלימים (1937) הוגדרה כממלכת ירדן. כל המאבקים הישראלים-ערביים מאז 1922, נגזרים משני אלה: א. הבגידה הבריטית בתנועה הציונית. ב. ניסיון לסייע ללאומיות הערבית לרסק את התנועה הלאומית היהודית באמצעות ביטול כושר הקיום המדיני של מדינה יהודית ריבונית בא"י על-ידי הפיכת המרכיב הטריטוריאלי לתלותי-מוחלט במעצמות ולחסר כושר קיום עצמאי.
באותה תקופה היסטורית בקרוב (1939 - 1945) התחוללה מלחמת העולם השנייה, בריטניה ניהלה את חמשת "הספרים הלבנים" שלה שמנעו כניסת יהודים לא"י - שוב בשירות הערבים (למעשה: הנפט הערבי) וסייעו בפועל להתרחשותה של שואת אירופה של העם היהודי. כאשר אנו באים לבחון תקופות אלה ואת האירועים המרכזיים שחווה בהם העם היהודי אסור להתעלם מהקשר בין חוליות השרשרת ומן הניגוד שבין התקופות בהן ציית העם היהודי להחלטות זרות לבין המקרים בהם פעל על-פי האינסטינקט הלאומי הטבעי המצויין שלו. אנו לפני תקופה נוספת כזו.
אחרי התפרקות בריה"מ ובעקבות שגיאות אמריקניות ואירופיות קשות בניהול והכוונת המבנים הפוליטיים החדשים שהתפתחו בעולם במאה השנים האחרונות - תחילה בהשפעת התפרקות האימפריה העותומנית בסוף מלחמת העולם הראשונה וא"כ בעקבות התפרקות או החלשות מדינות באזור זה, ניתן להצביע על שני תהליכים משולבים ובלתי-מסונכרנים שהשילוב ביניהם מסבך את המציאות הגיאופוליטית בעולם ובאזור, והופך אותה לדינמית ומסוכנת יותר. ראשית, האצת המאבק בין העולם המוסלמי לבין המערב הנוצרי (בעיקר) על הגמוניה עולמית ("מאבק ציביליזציוני"). מאבק זה איננו בן מבנים מדינתיים בלבד אלא כולל סימולטנית גם אידאולוגיה דתית מוסלמית ואימפריאלית -
קונספט החליפות המוסלמית, ודמוקרטיה פוסט-מודרנית שהשתלטה על התשתית המדינתית של המערבי בהשפעת "התרבות האמריקנית"
2. במאבק זה שהיה בעיקרו סמוי מן העין ברבע האחרון של המאה ה-20, עשה המערב שגיאות קשות כאשר נמנע מלפתח את מדינות המזרח התיכון ואפריקה ולאפשר בכך השארות אוכלוסיית "הילידים" במקומות מושבם המקוריים. במקום זאת בחר בדרך הקלה כביכול והזולה של הגירת "נתינים" מן השלוחות האימפריאליות מימי הזוהר של האימפריאליזם המערבי (1900 עד למחצית השנייה של המאה ה-20 בקרוב) אל "מדינות האם" - היה בכך לכאורה כדי לחסוך בהשקעות-חוץ ולשלב את המהגרים בתרבות החיים "המתקדמת" של מדינות האם המפותחות, לצד שימוש בכוח עבודה זול
3. זה נעשה לכאורה גם כדי לצמצם סיכונים בצורך לשלוח כוחות צבא למדינות תת-מפותחות בכדי לנצל בהן אוצרות טבע ושטחי גידול למטרות שונות. אולם היה בכך סיכון סמוי שמדינות המערב התעלמו ממנו, עד שהפך לאיום מקומי חמור בביתן פנימה: - הגירת מוסלמים שראו בתהליך ההגירה הזדמנות פז להתפתח כלכלית ועם זאת לנצל את תרבותם המתבדלת להשלטת אמונתם במדינות שמשטריהן לא השכילו להבין לאן נעה ההיסטוריה בעטייה של נדידת עמים זו. כיום, עם מיליוני מהגרים כמעט בכל דמוקרטיה מערבית, מהווים מהגרים אלה ואחרים גרעין אירידנטי וסכנה מוחשית. אין ספק שכיום המערב מבין זאת, אך ספק אם יש בו עדיין הכוח, המורל והלכידות החברתית שבאמצעותם יוכל לנהל את המאבק לשימור עצמאותו ועצמיותו הפוליטיים.
ישראל בקונטקסט העולמי
התפתחות ההווה הישראלי שונה באופיה משלושה הדורות הראשונים לעצמאות, אך יסודותיו של האיום עליה מצד המעגל הראשון והשני של המדינות העויינות דומה, למעט זה הנשקף מתוכנית הגרעין האירנית, ומתוכניתה להגמוניה אימפריאלית אזורית. לאחר אירועי
7.10.2023, אנו מבינים טוב יותר שחרף העובדה שחמאס הוא ארגון טרור דאעשי, שיסודו איסלאמי סוני קיצוני, אופי האיום הנשקף ממנו זהה אך היכולת להגיע עימו למודוס ויונדי - אפסית. על כן, בהוויה הפוסט-מודרנית מבוססת הנרטיבים ההזויים של המערב
אין הוא נשפט על-פי מה שעולל לישראל אלא על-פי היותו מוסלמי "באצטלה של לוחם חרות"4 ההפגנות ההמוניות לתמיכה בחמאס במערב הם חלק מגל ההתנגשויות בין העולם המוסלמי לעולם הנוצרי, שלב ראשון בהתנגשות הציביליזציות כשישראל ניצבת בחזיתו. הנחת המערב שהתעמולה הערבית מדברת על הגינות וצדק הומני, שגויה ומוכיחה שהאיסלאם מצליח לשטות בו ולצבור יתרונות אסטרטגיים לקראת ההמשך. ישראל מאידך לא השכילה להתבדל מהעולם הנוצרי על יסוד עברה היהודי העצמאי ונחשבת לצורך מאבק זה כחלק ממנו. ישראל כמדינה יהודית במערב סובלת מהאנטישמיות ההיסטורית שגם הפוסט-מודרנה "המתקדמת" לא הצליחה לחלצה ממנה. כל עוד משרתת ישראל את מטרות המערב, היא זוכה לסובלנות "ממותנת" מצידו כאשר היא מנהלת את מאבקה הלאומי להישרדות. מרגע שהמערב חייב להתחיל לשאת בעול המאבק באיסלאם, נעה מטוטלת הדעות והעמדות במערב לרעתה. חולשתה במערכות ההסברה מול סכומי הכסף העצומים שמשקיעים הערבים במאבק מוחות כלכלי-תודעתי זה, מחליש את עמדותיה היחסיות עוד יותר. מיקומה של ישראל בליבת העולם המוסלמי במזרח התיכון, הופך אותה למטרה במגמת ההתנגשות האמורה, ואף כיעד מועדף. התמריצים להתעמת עימנו נובעים מתודעת השליטה האימפריאלית המערבית במרחבים מוסלמיים, ממפרשנות דתית פונדמנטליסטית ומהעימות הפנימי באיסלאם בין הסונים לשיעים, ובשאיפת כל אסכולה להגמוניה כוללת בעולם המוסלמי.
במאבק האזורי נכנסת ישראל מסיבות
5 שונות לתבנית המרחבית האמריקנית-סונית המתונה יחסית כשותפה אסטרטגית של מדינות קבוצה זו. לפי שעה נראה מהלך זה כמעשה נבון משום שהמזרח התיכון מתנהל ומגיב כיום בעיקר להשפעת תוכניות ההתפשטות של אירן השיעית כמעצמה אזורית. "הסכמי אברהם" היו צעד בתפיסה הכוללת שמייצג גישת התבנית. המשך קידום הסכמים אלה הוביל בימי טראמפ לאפשרות סיפוח של לפחות שטחי C לישראל ויצירת גבול ביטחון מזרחי איתן על קו הירדן
6.
מורכבות המצב באזור נובעת בין היתר: ממאבק המעצמות הגדולות על הרחבת השליטה וההשפעה בו כחלק מחלוקת ההשפעה העולמית בעולם הרב-קוטבי המתהווה. משאיפת אירן (וגם טורקיה) למָצֶב עצמה כמעצמה שיעית אזורית והגמונית, לקראת השלב הבא שהוא דילוג בהשראת יכולת גרעינית צבאית, למעמד של מעצמה גדולה ומובילה במרחב המוסלמי. במקביל מפתחת היא את קשריה עם סין ורוסיה כמשקל נגד לארה"ב והמערב. לאחר שתגבר על הענף הסוני בתמיכת יכולתה הגרעינית תחתור למעמד עולמי... .מול מערך זה ישראל נתפסת כחוליה מאזנת מרכזית בהתארגנותה של ברית מערבית אזורית מול אירן ושותפיה, שמאחוריו ניצבים ארה"ב והמערב.
ישראל בקונטקסט האזורי
אין ספק שחמאס פעל ב-7.10.23 במטרה להכשיל אפשרות להסכם בין ישראל לסעודיה, שהחל להתכנס לסיכום חיובי בעזרת האמריקנים. מהלכים לייצוב אזורי החלו עוד בימי הנשיא אובמה, התקדמו בימי טראמפ בהסכמי-אברהם ואמורים להגיע למיצויים בהסכם ישראלי-סעודי וערבי-סוני כולל. המאבק הישראלי-אירני הוא חלק מעיצוב המציאות האזורית החדשה, ומשאיפתה של אירן לפתח דרך יבשתית רצופה ממנה אל עבר הים התיכון דרך עירק, סוריה ולבנון. בקונטקסטים אלו מלחמת "חרבות ברזל" היא אירוע-מבחן שיוכיח עד כמה ראויה ישראל להיחשב בפועל כמעצמה אזורית (לפחות מבחינה צבאית) וכנקודת משען ארכימדית לברית המערבית הנ"ל.
לפיכך, הרשות הפלשתינית, שזוכה לאוזן קשבת בממשל הנשיא ביידן בארה"ב (בעיקר מסיבות אמריקניות פנימיות), חותרת לנצל את מלחמת "חרבות ברזל" לקידום הקמתה של מדינה או ישות מדינית פלשתינית בא"י המערבית (תוכנית אוסלו), תוך שילוב רצועת עזה במיזם זה. בראייה האמריקנית האזרחית הדמוקרטית (שמאלנית) השכיחה, פוסט-מודרנה "קונסטרוקטיבית" חשובה בהרבה מאסטרטגיה לאומית או צדק היסטורי לעם היהודי. הרשפ"ת נגועה כיום במחלות האיסלאם הקיצוני לא פחות מחמאס עזה. אחרי 7.10.23,
הקמת ישות מדינית פלשתינית בא"י המערבית היא תוכנית התאבדות לישראל וחובה לדחותה על הסף מכל וכל ולפעול בתקיפות רבה למניעתה. סימנים רבים מראים שלאחר שוך הקרבות העיקריים בעזה, ניתן יהיה לחזור ולהתקדם במהלכים להסכם עם סעודיה, שההסכם האזורי חשוב מאוד לביטחונה הלאומי למעמדה ולכלכלתה.
נקודת כשל לתוכנית האזורית האמריקנית היא החשש שללא פתרון "הבעיה הפלשתינית" לא תיכון ברית אזורית שבה תשותף ישראל, וללא השתתפותה תהיה ברית זו בעייתית ולקויה. התכנותה של ברית אזורית מחייבת לסלק מן הדרך אירגונים איסלאמיים פונדמנטליסטים לרבות הרשות הפלשתינית. השארת הרשות על-כנה כמנהיגת מחנות הפליטים והתושבים הערבים שאינם מוסדרים בחיים מדיניים נורמליים בשטחי א"י המערבית היא מוקש הקורא להמשך ההתמודדות חסרת התכלית בין ישראל לרשפ"ת ומכאן להמשך אי-היציבות האזורית.
ולא ניתן לפתור אותה על-ידי הקמת מדינת טרור מוסלמית בליבה של ישראל. ישראל לא יצרה את בעיית הפליטים הפלשתינים והיא אינה אמורה או חייבת לפתור אותה. מאידך-גיסא, ישראל בוודאי תהיה מוכנה לסייע ולהשתתף בביצוע פתרון שיוסכם.
לאחר כל הניסיונות הכושלים במאה השנים האחרונות, מסקנתי היא שפתרון מבוסס, יציב וצודק חייב להיות מבוסס על נקודת המוצא של
הצהרת בלפור ועל תיקון החלטתה הבוגדנית של בריטניה (בניגוד לכתב המנדט) להקים את "אמירות עבר-הירדן" בארץ ישראל המזרחית. מדינת ירדן הוקמה על חלק גדול (כ-78%) משטח המנדט הכולל שיועד לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. במצב זה לא סביר
ואסור שתהיינה חלוקות טריטוריאליות נוספות, בא"י המערבית ואין בה מקום ל-4.5 מיליון פליטים ערבים שמדינתם הטיבעית היא ממלכת ירדן. ההסדר בו תנקוט ירדן בכדי לממש עניין זה נתון בלעדית להחלטתה, ובלבד שישמר הסכם השלום בינה לבין ישראל.
עד שיתעוררו ירדן והעולם לעובדות אלה, יהיה הסדר זמני לערבים המתגוררים בשטחי ארץ ישראל המערבית
שאינו כולל אזרוח שלהם. אחרי מלחמה ישראל חייבת להתעורר ולהציג עמדה קטגורית ומגובשת בשאלה זו. בטחונה הלאומי של ירדן נוגע גם לנו, אבל ביטחוננו הלאומי קודם.
בעיני יש 4 דרכים ראליות לפתרון הבעיה והתקדמות לקראת ייצוב אזורי (לפי סדר עדיפות):
א. אוטונומיה פלשתינית בירדן על שטח שיוקצה להם על-ידי ירדן (כ-15-20 אלף קמ"ר), עם שיקום ופיתוח בינלאומי ובין-ערבי בהשתתפות ישראל, ויישוב הפליטים בה
7.
ב. הגירה מרצון מישראל למדינות אחרות (לרבות מדינות ערביות) כאשר בישראל יוכלו התגורר זמנית כתושבים ארעיים. ישראל תתמוך ותגבה תוכנית זו.
ג. פתרון
בינלאומי שיוציא משטחי ישראל את תושבי איו"ש ועזה הפליטים תוך כעשור.
ד. פתרון לאוטונומיה בחלקה הדרומי של הרצועה בשילוב עם שטח של ד. פתרון לאוטונומיה בחלקה הדרומי של הרצועה בשילוב עם שטח של כ-15 אלף קמ"ר מתוך סיני, שיוקצו לכך ע"י מצרים. (תוכנית "הביטחוניסטים")
8.