כך אין מנהלים מו"מ
לפני כעשרים שנה טיילתי עם חבר, יהודי אמריקני חובב ישראל, ועם משפחתו בחוצות צפת. כיוון שבנו הצעיר אהב שופרות ואסף אותם, הוקסם חברי משופר "תימני" ארוך ומסתלסל, ובניגוד לעצתי שאל את המוכר באנגלית, כמובן, כמה יעלה השופר.
"ארבע מאות דולר", ענה המוכר.
"לא בא בחשבון", התערבתי בעברית ובאנגלית.
המשכנו ללכת, והנה עוד מוכר שופרות. פניתי אליו, והוא רצה ארבע מאות שקלים. "הגזמת", אמרתי, והוספתי תנועת יד מקובלת בשכונתנו לעבר עיני. "לא יותר מארבעים".
המוכר הציג הצגה יפה, שהוא מתורגל בה שנים, והסכים למכור לי את השופר בחמישים שקלים. חברי, שהיה נרגז מכך שבארץ הקודש ניסו לחומסו, סירב לקנות והמשכנו הלאה בדרכנו.
אבי אמר לי תמיד, שהמוכר רוצה לא רק להרוויח את לחמו אלא גם ליהנות; ואם אין משא-ומתן, הוא יוצא חסר.
פרופ' משה שרון, מבכירי המזרחנים בישראל ומומחה לתרבות האיסלאם לימד אותנו את כללי המשא-ומתן במזרח התיכון - כתב מן-דהוא, ששמו נשמט מזיכרוני, באתר "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי". החוק החשוב ביותר, לדברי שרון, הוא "אם אתה מפגין את רצונך לרכוש סחורה מסוימת, הסוחר יעלה מיד את מחירה פי כמה וכמה וככל שתראה רצון עז יותר, כך גם יאמיר המחיר. "אחד החוקים החשובים בשוק הזה ידוע לכל סוחר מתלמד: במִקח-וממכר, מי, שמציג ראשון את תנאיו יהיה הצד המפסיד. זה נכון לכל משא-ומתן - בשוק, או ליד שולחן משא-ומתן מדיני. מי שקלפיו גלויים חזקה עליו שיפסיד. לכן, לעולם אל תציג תוכנית, לעולם אל תהיה הראשון להציע דבר כלשהו, לעולם אל תהיה הראשון לספק מידע על עצמך או על תוכניותיך". עד כאן דברי המומחה משה שרון.
אנשי מחאת קפלן, שהשתלטו על משפחות החטופים למערכתם נגד הממשלה, מחבלים במו-ידיהם ובזדונם במאמצים לשחרור החטופים. כל הפגנה בארץ, כל כרזה, כל תמונה של חטוף הם מתנה לאנשי חמאס. בטיפשותם ובזדונם מכריזים אנשי קפלן קבל עם ועולם עד כמה אנו להוטים לעשות עסקה - גם במחיר יקר ומוכנים אפילו לשבש את המהלך הצבאי של מיטוט חמאס כדי לקבל סיפוק מיידי של הצורך בשחרור בני הערובה. כלומר, להקריב את האינטרס הלאומי לטובת אינטרס פרטי. אין ספק, בפרהסיה הישראלית מופגן כעת חוסר אחריות לאומית ממדרגה ראשונה ופגיעה חמורה בחטופים עצמם כדי לקדם אינטרסים זרים.
וכמובן, יש שוטים שימושיים, שמשחקים את המשחק המכוער והמזיק שמכתיבים להם יזמי קפלן. הדרך הנכונה לשחרר את החטופים היא להיות תלמידים נאמנים של פרופ' משה שרון (שאינו היחיד המתריע על כך): להימנע מכל תמונה והפגנה, לתת תמיכה גלויה לממשלה ולצה"ל שימשיכו בפעולתם ההחלטית והנחושה בשדה הקרב. ככל שחמאס ייחלש בשדה הקרב נתקרב לעסקה סבירה לשחרור כל החטופים. כל הפגנה נגד ראש הממשלה ונגד צה"ל בזמן מלחמה היא עידוד הניתן חינם לחמאס ומשמעותו הגדלת מחיר הלחימה בסיכון לוחמינו ברצועת עזה ובגליל העליון ועיכוב וסיבוך הסיכוי לשחרור בני-הערובה.
במזרח התיכון - ולא רק בו - מנהלים משא-ומתן בסבלנות, באדישות מופגנת ובאורך-רוח בלבד, כמו במשחק פוקר. יש להבין, אנחנו עוסקים בבזאר מזרח תיכוני וכאן צריכים כולם להיות תלמידיו של פרופ' שרון. אין זאת אומרת שאין להעלות את עניין החטופים. יש לעשות זאת בעוצמה רבה בבימות בינלאומיות - מול הצלב האדום, מול האו"ם, מול האיחוד האירופי. ההפגנות צריכות להיות על-רקע הגדלת הלחץ הצבאי על חמאס, איום ממשי על חיי מנהיגיו, בני משפחותיהם, בתיהם ורכושם והרעה מתמדת בתנאי הכליאה של מחבלים בבתי-הסוהר שלנו.
מול אויב אכזר, שאינו בוחל בדבר, צריכים לגלות אכזריות שתכאיב לו ממש, ולא רק בכותרות העיתונים; וצריך להיות חכמים ממנו. כלומר להכירו, לנצל כל חולשה וכל תורפה אצלו, להיות צעד אחד לפניו ולשפדו על קרני הדילמות. את הכלל היהודי למשא-ומתן כבר קבע דוד המלך: "עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם. עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" (תהילים י"ח, פסוקים כ"ו-כ"ז).
בעבר הוכיחה מדינת ישראל אי-כישרון מופגן ביותר בניהול משא-ומתן לפדיון שבויים - החל מעסקת החייל עמרם אברהם אחרי מבצע "ליטני" בסוף שנות השבעים, דרך שתי עסקות ג'יבריל וכמובן - השיא המבחיל: עסקת גלעד שליט. האם נדע הפעם לנהל משא-ומתן בחוכמה או שוב ניכשל כישלון מחפיר ויקר?!
אני משער שרוב החטופים נמצאים כבר בדרום הרצועה - בידי בריוני חמאס, ארגונים אחרים וכנופיות פשע - או שהועברו במנהרות לסיני, ומוסתרים שם. בכל אופן, חשוב להפוך כל אבן תרתי משמע בצפון הרצועה תוך חיפוש אחריהם בצד מלחמה קשה, אכזרית וחסרת-פשרות בחמאס - כלומר, השמדה מוחלטת של מחבליו בדם, באש ובתמרות עשן. כזכור, אם מותירים גחלים לוחשות, יכולה האש לפרוץ מחדש.
הרעיון לפצל את פדיון שבוינו לכמה עסקות הוא שגיאה גדולה, שכנראה מוליך אותנו אליה הממשל האמריקני. המחיר הגבוה מן הסתם שנשלם עבור העסקה הראשונה יהיה מחיר הרצפה בעסקה הבאה, וכן הלאה. ממשלת ישראל צריכה להיות נחושה ולא לוותר - גם במחיר, שכמה עסקנים ציניים וצעקניים שהשתלטו על משפחות החטופים לא יהיו מרוצים.
ולסיום - סא"ל (מיל') יאיר רביד - שפיקד על מרחב צפון ביחידה 504, ובשליחות ה"מוסד" פעל גם בלבנון כתב: "חרף הכעס והתועבה שאני חש כלפי חמאס ודרכי התנהלותו, כאיש מודיעין וערביסט, אינני יכול שלא להביט וליהנות מהדרך בה מנהל חמאס את המשא-ומתן על שחרור החטופים. כך מנהלים משא-ומתן במזרח התיכון. למרות חולשתם ואפסות כוחכם, הם מכתיבים את התנאים ואת הקצב שבו ייערך המשא-והמתן ואם מתי וכיצד (אִנשאללה) יתבצע השחרור. אין הפגנות, אין תמונות, ואין סרטים צהובים נוסח ארצות-הברית, ושערו בנפשותיכם, הם גם אינם מפריחים עפיפוני משאלות. מזרח תיכון במיטבו מול חבורת צופים ונערי מקהלה".
פליטי הספר
בין שכונת ביצרון במזרח תל אביב לבין גבעתיים נמצאת שכונת רמת ישראל, הנקראת על-שם ישראל רוקח, שהיה ראש עיריית תל אביב ויזם את הקמתה. עד מותו של רוקח בשנת 1959 נקראה השכונה, "שיכון פליטי הסְפַר". היא הוקמה בשנת 1947 כדי לשכּ̤ן זמנית יהודים שהתגוררו בשכונות, שנחשפו לירי ערבי משכונת מנשייה ומיפו.
התופעה לא הייתה ייחודית לתל אביב. כשישים אלף איש - כעשירית מהיישוב היהודי בארץ-ישראל - הפכו לפליטים במלחמת הקוממיות. פרשה עגומה זו נמחקה מהזיכרון הקיבוצי הישראלי - קובעת נורית כהן-לוינובסקי בספרה, "פליטים יהודיים במלחמת העצמאות" (עם עובד, 2014).
בנוסף ליהודים משכונות תל אביב יצרה מלחמת הקוממיות בעיית פליטים יהודיים - בעיקר, נשים וילדים, שפונו מיישובי הספר (כמו ניצנים, נגבה, יד מרדכי) לפני פלישת צבאות ערב למדינה, או מיישובים שכבשו צבאות ערב (כמו גוש-עציון). במבצע "תינוק" (17-19 במאי 1948) פונו ילדים, נשים ובלתי-לוחמים מיישובי חזית הדרום לקראת הפלישה של צבא מצרים.
במאמרו - "מ'חזית כעורף' ל'חזית כחזית': פינוי אוכלוסייה לא-לוחמת מיישובי ספר במלחמת העצמאות" (ישראל 4, 2003) - קובע דוד טל, שבמלחמת הקוממיות פונו אלפי ילדים, נשים ובלתי-לוחמים מ-73 יישובי ספר ברחבי המדינה, כהכנה לקראת פלישת צבאות ערב מלחמת הקוממיות. בין השאר, הפכו זקנים, נשים וילדים מהרובע היהודי בירושלים, שנכבש על-ידי הלגיון הערבי, לפליטים בירושלים.
פליטים מן הספר אינם חידוש במלחמות ולא במלחמות ישראל - למרות שנראה שהמדינה והצבא לא התכוננו לקראתם ב"חרבות ברזל". במלחמת יום הכיפורים הצליח פיקוד הצפון לפנות את תושבי רמת מגשימים ברגע האחרון לפני שהמושב נכבש על-ידי הסורים. ביוני 1981 פונו רוב תושבי קריית-שמונה עקב ההפגזה הקשה של עירם.
לכן, אני תמה כיצד לא הייתה לצבא ולמדינה תוכנית מסודרת לפנות בעת מלחמה את תושבי עוטף עזה ואת תושבי הגליל העליון והדבר נעשה ברשלנות, באטיות, ובעיקר - לא באמצעותם. זו שעתם היפה של ארגונים ושל עמותות. יתר על כן, למרות שלכאורה התכונן הצבא לכיבוש יישובים בגליל ובחוטף עזה, אין כנראה תוכניות לשיקום היישובים ולהחזרת תושביהם אליהם; והפליטים והניצולים חיים באי-ודאות גדולה, שמעיקה עליהם.
אם ניכשל בעניין הבטחת המשך יישובם של יישובי הספר - כפי שקרה אחרי מלחמת הקוממיות עם קיבוץ בארות-יצחק, שסירב לחזור למקומו על גבול רצועת עזה (ממערב לנחל עוז כיום) - זו תהיה קריסה של עקרון יסוד בציונות, שקבע את גבולות המדינה יותר ממאה שנה מאז ימי תל-חי.
מתניהו אנגלמן, מבקר המדינה,
העיר, אחרי שנפגש עם מפונים בטבריה, "הממשלה נכשלת בטיפול בעורף". "העדר תוכנית כלכלית והעדר פרויקטור בשבוע הרביעי למלחמה, בנסיבות בהן מאות אלפים מתושבי יישובי הדרום והצפון פונו מבתיהם - הנם כשל ותקלה משמעותיים שאין תירוץ שיוכל להצדיקם. אי-הוודאות פוגעת בתושבי הדרום והצפון. אין מקום למאבקי כוח בעת זו. על ראש הממשלה והשרים להיכנס באופן בהול לעובי הקורה ולפתור את הבעיות מיד". לדעתי, אם המלחמה תימשך ותתרחב, תחמיר בעיית הפליטים היהודיים מהדרום ומהצפוI ותקשה על ניהולה.