נכדו של החתם סופר, רבי שלמה סופר (שרייבר), חושף בספר ביוגרפי על משפחתו ושמו 'חוט המשולש' (מונקאטש תרנ"ד, 1894), מפניני הנהגותיו של סבו הגדול החתם סופר, רבי משה סופר, מגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים, אבי החרדיות במתכונתה הנוכחית, אשר עיצב אולי יותר מכל אחד אחר את השקפת הציבור החרדי. למשל, מתן משמעות משלו לקביעה התלמודית 'חדש אסור מן התורה', שאותה הציב במרכז מאבקו נגד הרפורמים והמשכילים.
מספר בעל 'חוט המשולש' על סבו זקנו החתם סופר: "רגיל היה לומר: היזהרו, מיינע קינדער [ילדיי]; לדעת היטב את ארבעת חלקי השולחן ערוך זו באמת חכמה, אבל אפשרית. אך בכדי לדעת את 'החלק החמישי' של השולחן ערוך צריך סיעתא דשמיא גדולה - להוכיח ולהורות לפי הדור ולפי המקום והזמן, לכנס ולפזר, להקל ולהחמיר".
החלק החמישי? הרי יש ארבעה חלקים בלבד בשולחן ערוך! מניין המציא החתם סופר חלק חמישי שאינו קיים כלל? אלא שהמונח 'החלק החמישי' (שאינו קיים) הוא שם קוד לציפיה להתנהלות אנושית, רגישה, מנומסת, של הפוסק, כל פוסק, הנסמך על ארבעת החלקים הכתובים. גם מי שבקיא בארבעת החלקים, חייב לאחר שחרש וחפר בארבעת חלקי השולחן ערוך למיצוי ההלכה, להפעיל גם את השכל הישר, תוך התחשבות במציאות, "לפי המקום והזמן", כדברי החתם סופר: "להוכיח ולהורות לפי הדור ולפי המקום והזמן, לכנס ולפזר, להקל ולהחמיר". בקיצור, הכי חשוב שכל ישר. אל תלך, אדוני הפוסק, עם הראש בקיר. הפעל את תבונתך והתאם עצמך לזמן ולנסיבות, המשתנים מידי פעם.
אחת מאהבותיו של החתם סופר היו ארץ ישראל ויושביה. הוא נודע כגדול חובבי יישוב ארץ ישראל בזמנו. הוא ראה ביושבי הארץ את החשובים שבקרב אוכלוסי העולם. לדעתו, ישראל יצאו לגלות מפני שפגעו בכבודה של ארץ ישראל וחירפו אותה: 'ארץ אוכלת יושביה'. והכי חשוב - הגלות מסכנת את עצם קיומו של עם ישראל: "ואל תהיו משונאי ציון שאינם רוצים לשוב ובוחרים לישב תחת המלכויות". הגאולה הסופית אומנם תהיה שמיימית, אבל "עדיין יש לאחוז בכל האמצעים הטבעיים לקיומה".
מדהים אפוא, שדווקא אחד מצאצאיו, ישראל בונים שרייבר, המכונה 'הרב' ואינו אלא בחזקת 'נבילה טובה הימנו' (כפי שדרשו חז"ל: כל חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו), מעז בחוצפתו לבעוט בבוז שחצני בתורת אבי שבט השרייברים, בעל החתם סופר, ולכנות את חיילי צה"ל המחרפים נפשם בעזה להגנת ארצנו וערי אלוקינו מפני השטן הנאצי, בתואר המכפיש עד שאול תחתיות - 'פועלי זבל'.
איך אפשר, עם כל הכבוד לפועלי הזבל, להשוות בינם, שלא נפלו על הגנת הארץ, לבין לוחמי צה"ל שנפלו על משמרתם בהגנת יהודים, ומוסרים עליה נפשם, כולל הגנת חייה של מכונת הרעל בונים שרייבר, כדי שיוכלו, הוא וחבריו, להמשיך וללמוד תורה ו'להמית' עצמם באוהלה של תורה? מסתבר שאין גבול לעזות המצח. שכן, אלמלא אנשי הביטחון, היו מן הסתם מגיעים רוצחי החמאס הנאצי גם אל בונים שרייבר ושומעי לקחו. אומנם תורה מגנא ומצלא, אבל עצתנו הידידותית לשרייבר שלא ינסה בפועל את העקרון הזה. ואכמ"ל. מחבלי החמאס, מכל מקום, לא שמעו עליו.
רב ההבל והזבל
נוכח חילול השם שחולל רב ההבל והזבל, חובה למלא אחר הנחיית חז"ל: במקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב. בוודאי לא 'רב' שכופר בדברי בעל ספר החינוך (מצווה ל"ג) על בסיס חז"ל: "ראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה; ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים". ורש"י על הפסוק "לא בשמים היא", כתב: "לא בגסי הרוח התורה מצויה". אז איך הרשה לעצמו אותו צאצא של החתם סופר - שבוודאי מתהפך בקברו לנוכח מעללי אחד מצאצאיו - להפגין גסות רוח שאין בה טיפת הכרת הטוב? ואיפה אהבת ישראל שהוא מחויב בה ואין לו ממנה, כמה מבהיל, ולוּ גרם אחד.
על משובשים שכמותו ועל המתדהרים בפרוּמְקָייט חלולה, כבר אמר הרב יהודה עמיטל זצ"ל (בספרו 'והארץ נתן לבני אדם', ע' 23): "פְרוּ"ם זה ראשי תיבות (באידיש): פִיל רשעות וַייניג מצוות" (= הרבה רשעות אבל מעט מצוות). ויסלחו לי הפרומערים האמיתיים.
מדהימה לא פחות תגובתם של כמה מאנשי הציבור הדתי לאומי, שהתייחסו בנאיביות מכמירת לב לדיווחים על דבריו: "לא ייתכן שרב ידבר כך", התפייטו המזרוחניקעס התמימים להדהים ומהם המתמוססים מול כל לובש 'שמונה בגדים' מזוקן. גם בציבור החרדי הסתייגו מדבריו, אך מטעם אחר: דבריו בשעה זו נתפסו כ'פיגוע תדמיתי' אדיר ממדים. למרבה הצער, שום כלי תקשורת חרדי ממוסד, לא הוקיע את דברי הבלע ולוּ רק כדי לסמן לקוראיו שזה איננו הכיוון.
רק ברשתות החרדיות לעגו לו וכינוהו רב קוקו. אחד הבלוגרים הנודעים והמשפיעים כתב ששרייבר פשוט מנותק מהמציאות ועצם התבטאויות הרפש שלו נועדו לעצור את המציאות: "על כל רב קוקו במגזר שמטנף את פיו על חיילי צה"ל, ניצבים אלפי חרדים שעומדים בתור להתגייס ואלפי חרדיות שמבשלות אוכל לחיילים בהמון אהבה, ומאות אילי הון חרדים מהעולם שמזרימים מאות מיליוני דולרים לצה"ל ולמשפחות המפונים, ורבבות (!) חרדים שמקדישים את פרקי התהילים שהם אומרים יום יום, לשלום החיילים".
ובלוגר אחר הזכיר שהגאון ראי"ל שטיינמן זצ"ל, הורה לפטר מעבודתו החינוכית תלמיד חכם, שבאמירה לא חכמה גרם נזק גדול לציבור. וכשבאו בטענות להגרי"ל וביקשו על נפשו של המחנך בטענה שהאיש תלמיד חכם גדול, ירא שמים בדרגת 'מויירעדיק', השיב הגראי"ל: "אצלי בתפילת שמונה עשרה, 'אתה קדוש' ו'אתה חונן' הן שתי ברכות נפרדות"... ואחרים חיפשו את שורשי התנהלותו הנבזית בלימודיו בישיבת פוניבז' המהוללת: "למד בפוניבז'? עכשיו הכל מובן! כל הכוח של האנשים הללו נשאב מתוך השפלת ורמיסת השני, ולהראות עד כמה השני אפס. אז בוא תדבר על עצמך, ואל תחבור לאנשים שרק יודעים להתנשא, להחרים אחרים, לבזות אחרים".
אל מול התמימות של כל אלה, שמתקשים להאמין מכוח אמונת צדיקים נאיבית, שהדברים הבוטים אומנם ולא למדו את דבריו של הרצי"ה קוק שאמר פעם כי יש 'צדיקים שהם אפיקורסים', נצטט עוד כמה מערימות ההבל והזבל שהפיק 'הגאון הגדול' (כך נהג ה'יתד נאמן' לכנותו בהערצה), שאותם חסכנו מהם בשבוע שעבר מחמת ארסיותם הקטלנית. הנה תמצית אימרות השחץ, כפי שצולמו והוקלטו בזמן אמת:
שואב מקופת המדינה
"לא צריך לייחס הכרת הטוב לחיילים שנלחמים בעזה, יותר מלאוספי הזבל ומחלקי החלב של תנובה"; "היחס לנפגעים? מי אמר שצריך שיהיה יחס? מה הקשר שלך איתם? למה אתה אמור להתייחס אליהם"?; "החיילים נעבעך (מסכנים) מגייסים אותם. אני לא חושב שיש מישהו שיעשה את זה ברצון, פרט לכמה מזרוח'ניקעס (סרוגים) משוגעים; אם לא היה גיוס חובה, איש לא היה מגיע" - והוא כלל לא מודע לכך, ששיעור המתייצבים היה 150%, ביניהם מאות שהגיעו על חשבונם מחו"ל, ואחרים שביטלו חופשות בחו"ל, אף שאין שום ענישה בפועל למתחמקים ממילואים.
ועוד מפניני הרפש: "למאי נפקא מינא אם אחד נהרג או 50? יותר מתרגשים מזה. אבל אין בזה שום דבר אמיתי"; "כשנהרגו 1,200 אנשים זה לא נקרא צער הציבור. צער הציבור זה צרה שיש לכל הציבור כולו ביחד"; "באסון מירון, להבדיל, אתה מרגיש שייך, כי זה ידידים שלך, משפחה שלך"; "אנשים שנהרגו בתאונת דרכים נראים כמו אלה שנהרגו שמה, אותה אכזריות; רק פה הגלגלים עשו, ושם עשה את זה ערבי. אז מה אכפת לך"?; "הכרת הטוב? הגוף ששמו מדינת ישראל, מיותר לדבר מה דעתנו על הגוף הזה: לא הכרה ולא טוב ולא שום דבר".
אבל כלל לא מפתיע שאיבתו התהומית למדינת ישראל, אינה מונעת ממנו לשאוב מקופתה תמיכות, הקצבות ומילגות לישיבתו 'נתיב דעת'. סך הכל, הגיוני. ניתנה האמת להיאמר, ששרייבר אינו מייצג את העולם החרדי. הרוב המכריע חושב הפוך: שעל החרדים להשתלב מלא-מלא במדינה. כל כך הרבה חרדים התגייסו למשימות הכרוכות בסיוע לצה"ל ולכוחות הביטחון, כל כך הרבה נשים התגייסו לבשל ארוחות חמות ללוחמים, כל כך הרב חרדים התגייסו להסיע לוחמים, לרכוש עבורם ביגוד חם, לספק להם את דרישותיהם לתפילין וציציות. כל כך הרבה מיליונרים חרדים מחו"ל הזרימו תרומות של מיליוני דולרים למערכת הביטחון.
לגישה זו של אחים אנחנו, הצטרפו גם אישים חרדים בולטים. למשל הרב דוד לייבל, רב ופעיל חרדי ידוע, יצא נגד האוויל הנ"ל ו"ההשקפה המעוותת ונטולת היסוד" שלו: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. מכאן שאפשר להיות תלמיד חכם ואף על-פי כן להיות חסר דעת. "אפשר להאריך על הנזק ועל חילול השם הנורא שנגרם באמירת דברים חסרי שחר, בחוסר רגישות משווע ובניתוק מהמציאות, אך הלב מתקומם בעיקר כנגד זחיחות הדעת והמחשבה שאפשר לומר בפני בחורי ישיבות ואברכי כוללים כל דבר שטות. ימים אלה חלפו מן העולם.
"ציבור לומדי התורה והציבור בכלל הם 'עם נבון וחכם, ולא כל דבר השקפה מעוות ונטול יסוד, יתקבל על ידם בללי בירור והבנה. לא היום נולדנו ואיננו נערים וקטנים; הסברת השקפתו של הציבור החרדי צריכה להיעשות בשׂוֹם שכל ובהיגיון, מתוך כבוד לתבונת השומעים, בחורי הישיבות ואברכי הכוללים, ומתוך כבוד לרבותינו הקדושים, הגר"ח שמואלביץ ועוד, שלימדונו את חובתנו ביעת מלחמה. הכואב את כבוד התורה ולומדי, דוד לייבל". סוף דבר: ראש ישיבת 'נתיב דעת', רב ההבל והזבל, שדעת בטח אין בו, מוכיח שצדקו חכמינו: "כל האומר אין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו".
