תקשורת ומלחמה (2)
בצד היותם מבקרים לכאורה של המערכת הצבאית, מפיקים הכתבים לענייני צבא יחסי ציבור לצבא ולגנרלים. על כך עמד כבר פיליפ נייטלי בספרו החשוב, "הקרבן הראשון", שכותר-המשנה שלו: "ממלחמת קרים ועד ויטנאם: הכתב לענייני צבא כגיבור, כתועמלן וכיצרן מיתוסים". ספרו סוקר את תולדות הכתיבה העיתונאית בענייני צבא מראשיתה - ובעיקר את סיקור המלחמות - עד למערכת פוקלנד (1982). משום-מה התעלם נייטלי ממלחמות ישראל. לדעתי, דוגמאות ממלחמותינו היו מעצימות את טיעוניו.
למשל, כתבים לענייני צבא בישראל כמעט שלא נפגעו במלחמות ישראל - לעומת מאות עיתונאים ועיתונאיות שנהרגו בסקרם מלחמות ברחבי העולם. רק קומץ עיתונאים ישראלים נהרגו תוך מילוי תפקידם וביניהם ראויים לציון רפי אונגער, שנהרג עם אלוף אלברט מנדלר במלחמת יום הכיפורים, ואילן רועה, שנהרג יחד עם תא"ל ארז גרשטיין בלבנון. דרך אגב, בסיקור מלחמות ישראל נהרגו הרבה יותר עיתונאים זרים ואפילו אנשי יחידת הצנזורה הצבאית.
זה נובע משום שהכתב הישראלי לענייני צבא העדיף תמיד את "בית סוקולוב" בתל אביב ואת "בית אגרון" בירושלים על פני החזיתות. רון בן ישי הוותיק יוצא מן הכלל הזה, ואף עוטר בצל"ש הרמטכ"ל על שחילץ נפגעים בקרב על מתחם סרפאום ("אורחה") בגדה המערבית של תעלת סואץ ("אפריקה") במלחמת יום הכיפורים. אזכיר, שדן שילון מ
קול ישראל, שלא היה כתב לענייני צבא, חילץ נפגעים בקרב על תל פחר בגולן במלחמת ששת הימים.
כתועמלנים, מצטיינים הכתבים הישראלים לענייני צבא במיוחד. בכל מלחמות ישראל הם היללו את הלוחמים ובעיקר את מפקדיהם והסתירו כישלונות מחפירים. וככל שדרגת המפקד בכירה יותר - הרי זה משובח. לשיא הגיעו כתבינו אחרי מלחמת ששת הימים, כששפכו הרבה שמן למדורת "תרבות האלבומים" שהיכתה בנו קשות.
כבוני מיתוסים, הצטיינו כתבינו בשנים 1973-1967 כשציירו את צבאנו כעשוי בלי-חת, את הערבים כחסרי כל יכולת צבאית (למרות מלחמת ההתשה), את חיילינו כגיבורים עצומים ואת מפקדינו הבכירים כגאונים ברמה של אלכסנדר הגדול, סקיפיו אפריקנוס ונפוליאון. כל המבנה הזה התמוטט כמגדל קלפים עד מוצאי יום הכיפורים תשל"ד והמשיך להתפורר עד יומה האחרון של מלחמת יום הכיפורים ובמלחמותינו הבאות.
מחיר כדאי
אחת התופעות המיוחדות ליחסי צבא-תקשורת הנה צנזורה צבאית. זו קיימת גם בדמוקרטיות, למרות שמניעה מוקדמת חוקית בדמוקרטיה רק לגבי פשע וידיעה עיתונאית אינה נחשבת לפשע - גם אם גילתה סוד כמוס. צנזורה צבאית לגיטימית בדמוקרטיה רק במלחמות וישראל נמצאת במלחמה עוד מלפני הקמתה. ריימונד ניקסון, מבכירי חוקרי העיתונות בארצות-הברית, ציין, כי שליטה במידע חיונית לניהול המלחמה כמו שליטה במשאבי האנוש של המדינה, או שליטה בחומרי הגלם שלה. כשבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה הוא כתב: "כשם שסעיפים שונים בחוקה נשכחים בעת מלחמה, כן גם מוכרחים להפר את ... חופש העיתונות ... המחיר יכול להיות יקר, אך אם המדינה שווה זאת, גם המחיר הזה כדאי. כשם שלפרט יש זכות עליונה לנקוט כל אמצעי להגנתו העצמית - בנשק ובכל מחיר - כך אומה יכולה לנקוט אותה דרך להגנתה".
יש הרבה דרכים לצנזורה והרעה מכולן - טען
משה נגבי - היא צנזורה עצמית. בשנות השישים רווח מיתוס כי ה
עיתון "ניו-יורק טיימס" נמנע מלפרסם ידיעה של תאד שולץ, כתבו בפלורידה, על הפלישה המתוכננת למפרץ החזירים; וכך לא מנע את ביצוע הפלישה הכושלת לקובה, שתכננה CIA. מחקר של דניאל קנדי הפריך לחלוטין את הטענה. קנדי הראה, כי הידיעה פורסמה בהשמטות שנבעו מאתיקה עיתונאית, בעמוד הראשון של העיתון. המיתוס הזה כיכב בשנות השישים והשפיע על סיפור דומה בישראל.
יעקב ארז, הכתב לענייני צבא של מעריב, הגיש ביום חמישי, יומיים לפני מלחמת יום הכיפורים, ידיעה לצנזורה הצבאית על הכוננות בגבולות. ייתכן שצנזורה עצמית במעריב שינתה את מה שכתב ארז. הצנזורה מחקה יותר מחצי מידיעתו והיא פורסמה למחרת היום, ערב יום הכיפורים, בעמוד הראשון של מעריב.
בשנת 1996 קיבלתי צילום של הידיעה שהגיש ארז לצנזורה, שכלל את מחיקות הצנזורה. התברר שבידיעה אין שום התרעה ממשית למלחמה הקר̤בה, אלא דווקא הבטחה שצה"ל מוכן לכל מקרה ויידע להתגבר על אויבינו - המיתוס השקרי מאז ומתמיד - עובדה שהוכחה במלחמה ככוזבת לחלוטין. אך את המיתוס, שפרסום הידיעה של ארז במלואה היה מונע את ההפתעה, קשה מאוד לנפץ גם עשרות שנים אחרי שהופרך.
את המידע הביטחוני חוסמות בכל העולם צנזורה כפויה על-ידי החוק, מדיניות של האמנה בררנית (סלקטיווית) ומפלה, מניעת גישת עיתונאים לאזורים מסוימים, מסירת מידע מגמתי וחלקי (דיס-אינפורמציה), מניעת העברת מידע, או עיכובו, ושיטות שונות להטרדת עיתונאים, כולל התנכלות לשלומם.
מוחקים בלבד
אחד האירועים המגוחכים ביותר בתולדות העיתונות הישראלית היה מאבק בין העיתון "על המשמר" ממש לפני סגירתו לבין הצנזורה הצבאית: לעיתון הודלפה רשימת המשקאות המוגשים לאלופים בישיבות המטכ"ל והוא ביקש לפרסמה. הצנזורה התנגדה - הרי זה סוד נורא, שחשיפתו תפגע חמורות בביטחון ישראל. רק איום של העיתון לפנות לבג"ץ קטע את הפארודיה.
הצנזורה בישראל מנעה שנים פרסום יחידות מיוחדות - ובעיקר את פרסום סיירת מטכ"ל. בשנות החמישים והשישים נהגה הצנזורה למחוק את מספרי הרכב הצבאי מתמונות שהתפרסמו. כמו-כן, נאסר לפרסם צילומים של מבנים ציבוריים בשלמותם - מחשש שישמשו את מודיעין האויב לצורך חבלה. גם מספרי יחידות - ולפעמים גם שמותיהן - נאסרו לפרסום.
הצנזורה ביקשה להסתיר, כי
אלי כהן, "האיש שלנו בדמשק", נתפס בידי הסורים. העיתונות הישראלית הסכימה והדבר פורסם רק אחרי הוצאתו להורג. למאזינים לרדיו דמשק ולתקשורת הערבית נודע הדבר כמעט בזמן אמת. כלומר, הצנזורה נועדה להסתיר כישלון של "המוסד" מהציבור הישראלי.
מאז ראשית ספטמבר 1973 מלאה העיתונות הישראלית בדיווחים על ריכוזי כוחות ערביים בגבולותינו עם מצרים ועם סוריה. את הדיווחים העבירו סוכנויות ידיעות זרות וכתבים אזוריים בעיתונות הישראלית. ביום חמישי, יומיים לפני מלחמת יום הכיפורים, בעודו מעלה את רמת הכוננות בצה"ל לרמה ג' - הגבוהה ביותר - נועד רא"ל דוד אלעזר, הרמטכ"ל עם "ועדת העורכים", שייצגה את העיתונות העברית בארץ (כולל "
ג'רוזלם פוסט") וביקשהּ להפסיק לדווח על ההיערכות הערבית לאורך גבולות ישראל. כלומר, "ועדת העורכים" הסכימה, כדרכה, להעלים מידע מהציבור הישראלי כדי לזכות בטובות הנאה (הדלפות ביטחוניות).
בשלושה-עשר בספטמבר 1973 התחולל קרב אווירי גדול בשמי סוריה, לבנון והגיע עד לקרבת קפריסין. מטוסי קרב סוריים ניסו למנוע מחיל-האוויר לצלם את ההיערכות הסורית. בקרב הופלו תריסר מטוסים "מיג" סוריים ומטוס "מיראז'" ישראלי. העיתונות הישראלית דיווחה בשמחה על הפלת שלושה-עשר מטוסים, והבדיחה הנפוצה הייתה, שלסורים היה מזל, שהקרב לא התרחש בעשרים בחודש ...
ירושה קשה
אחרי מלחמת ויטנאם החליטו האמריקנים והבריטים לאמץ את השיטה הישראלית של הפעלת כתבים בשדה הקרב במאגרים ("פּוּלים"), כדי למנוע תחרות ביניהם. במלחמת המפרץ ("סופת מדבר") נכשלו מאגרי העיתונות של הפנטגון ובמלחמה באיי פולקלנד-מאלווינאס הצליחה השיטה לחיל-הים הבריטי. במלחמותיהם בעירק ובאפגניסטן עברו האמריקנים לשיטה אחרת הטמעת (Embedding) עיתונאים ביחידות מתוך הנחה, שעיתונאי שנמצא בחזית עם חיילים וחי עמם, לא יפגע בביטחונם.
מאז תש"ח נהוגה בצה"ל האמנה (Accrditation) של כתבים לענייני צבא - שערורייה שבג"ץ נתן לה תוקף בשנות החמישים - במסגרת רדיפת ממסד מפא"י אחרי השבועון "
העולם הזה". ממתי יש לארגון/מוסד הזכות לקבוע אילו עיתונאים יסקרו אותו?! השערורייה נשנתה בסוף המאה העשרים כשהצבא סירב להאמין את הכתב לענייני צבא של "
מקור ראשון". כעבור כמה שנים החליט הארץ לוותר על האמנת כתביו בידי הצבא, אך השיטה ממשיכה לפעול.
תופעה מעניינת רווחה ביחסי הצבא עם
רשות השידור. הצבא הסכים לתת לרדיו (ולאחר מכן - לטלוויזיה הישראלית) זכות ראשונים על ידיעות - תמורת התחייבות רשות השידור להעביר את הכתבות בענייני צבא לאישור מוקדם של דובר צה"ל. קראו לזה "דִברוּר". כלומר, קול ישראל והטלוויזיה הישראלית שידרו רק מה שהיה רצוי לדובר צה"ל. משמע, הציבור הישראלי קיבל מרשות השידור שירות גרוע בסיקור ענייני הביטחון של ישראל.
הדברים הגיעו עד כדי "מרד" - מספר רון בן ישי בספרו האוטוביוגרפי: הוא ו
נחמן שי הפסיקו לסקר את הצבא עד שמשה דיין, שר הביטחון, טרח לנזוף בהם אישית והם שבו לעבודתם.
מוניטין פגומים
את יחידת דובר צה"ל הקים מוש פרלמן, עיתונאי יהודי אמריקני שעלה ארצה בשנת 1946. עד אז נסמכו ה"הגנה" וצה"ל על כתריאל כץ, דובר ה"הגנה". כץ היה איש שירות הידיעות (ש"י) של ה"הגנה", שהיה אחראי לפני קום המדינה על המעקב אחרי "הפורשים".
בזמנו דובר צה"ל היה ראש מחלקת ביטחון והסברה (בה"ס) באמ"ן - תפקיד, המשקף את החשיבות המעטה, שהקנה המטכ"ל ליחסי הציבור של הצבא. אחרי פרלמן מונו לתפקיד, בעיקר אנשי מודיעין (כמו אריה שלו, יואל בן-פורת,
אפרים לפיד,
אילן טל, עמוס גלעד, רון כתרי ו
רונן מנליס) וכאלה שהרמטכ"לים היו חייבים להם קידום - חוץ מהעיתונאים נחמן שי, אבי בניהו ו
עודד בן-עמי.
תא"ל דניאל הגרי, הדובר הנוכחי, היה לוחם נועז בקומנדו הימי ומפקד שייטת 13 ולא איש תקשורת, למרות הצלחתו בתפקידו ב"חרבות ברזל". בניגוד לגנרלים שקדמו לו בתפקיד, הפגין הגרי עקומת למידה חיובית וכנראה הבין את תפקידו ולא נפל לבורות, שכמה מקודמיו הרבו ליפול אליהם.
תא"ל הגרי מפקד על חטיבה באגף המבצעים (אמ"ץ) במטכ"ל. הוא ירש מקודמיו בתפקיד יחידה עם מוניטין בעייתי, שנכשלה רבות - בעיקר בתחום הפוליטי. מלבד היותו מסנן עצום שניסה להסתיר את העובדה שביהודה ובשומרון מתנהלת מלחמת טרור נגד הנוכחות היהודית, נתפס דובר צה"ל לא-מעט פעמים כשהוא מסתמך בהודעותיו על הודעות ארגוני הטרור. כלומר, מנפיק הודעות שקריות אנטי-יהודיות על אירועים ביהודה ובשומרון.
תחילת דרכו של הגרי הייתה כושלת בעניין הזה. כנראה, התקשה לשנות דרך פעולה כושלת, שאימצה היחידה הרבה לפני הגיעו אליה. מלחמת "חרבות ברזל" הבהירה מאוד את הגבולות ובאחרונה פסקו התלונות על פוליטיזציה של הודעות דובר צה"ל.
בניגוד לתקופות קודמות, כעת יחידת דובר צה"ל הנה גוף גדול מאוד שיש לו נציגויות ביחידות הצבא. ועדיין השאלה הנה האם זה דובר הצבא, או דובר הרמטכ"ל? התשובה תלויה, כנראה, באישיות הרמטכ"ל. בנוסף להוצאת הודעות דובר, לתדריך יומי לתקשורת ולמענה לשאלות עיתונאים והציבור, מפעיל דובר צה"ל במלחמות יחידת מילואים של כתבים הממלאת בפועל את מקומם של הכתבים לענייני צבא שנעדרים בדרך כלל משדות הקרב.
במלחמת יום הכיפורים תוגברה יחידת המילואים של דובר צה"ל באנשי מרכז ההסברה במשרד ראש הממשלה - עובדי מדינה שפעלו במדים כדי להעביר מסרים פוליטיים, שניסו להציל את יוקרת ממשלת
גולדה מאיר לקראת הבחירות שהיו במהלך המלחמה.
במערכת שלום הגליל ובמלחמותינו בלבנון היו לא-מעט אנשי מילואים של דובר צה"ל, שפעלו בהתאם להשקפתם הפוליטית המנוגדת לעמדת ממשלת ישראל. אחד מאנשי המילואים בדובר צה"ל היה שארל אנדרלן, כתב תחנת הטלוויזיה "פראנס 2" הצרפתית, שפרסם את הכזב על הריגת הנער
מוחמד א-דורה בירי צה"ל בצומת נצרים במהומות אוקטובר 2000.
ראוי לציין, כי למרות שכביכול יש מערכת מיון לתפקידים הללו, רבים מההחיילים המשרתים שירות חובה בדובר צה"ל ובגלי צה"ל, הנם בנים של סלבריטיז ושל בכירים בממשל, במשק, בפוליטיקה, בצבא ובעיתונות. כזכור, סקר שנערך בקרב בוגרי קורס טיס בקיץ האחרון גילה, כי רבים מביניהם מקושרים לאנשי צוות אוויר בצבא. כלומר, נֶפּוּטיזם - העדפת קרובים וחברים - הנה מכת מדינה, ולא עניין פרטי של חטיבת דובר צה"ל.
