אחד הקשיים המדיניים הגדולים של ישראל בזירה הבינלאומית הוא קיבוע רב-שנים בתודעה הבינלאומית, במיוחד מאז נחתמו הסכמי אוסלו, של הרעיון כי "הפתרון היחיד האפשרי לסכסוך הישראלי-ערבי בשאלת ארץ-ישראל הוא פתרון שתי המדינות בא"י המערבית דווקא". מאז אוסלו דואג אפילו המערב "הידידותי" לשמר ולטפח עקרון בלתי אפשרי זה בזירה הבינלאומית ובאו"ם כמקסם שווא, שאינו מותיר חופש לדעות אחרות ולרעיונות אחרים. זו שגיאה קונספטואלית ואסטרטגית חמורה המסכנת את ביטחון ישראל. משום-מה נחשב פתרון זה כ"צודק" אף על-פי שכל בחינה אובייקטיבית של ההשתלשלות ההיסטורית של האירועים מאז תחילת הסכסוך בראשית המאה ה-20, עוד כאשר שלטה האימפריה העותומנית בא"י, אין לו שמץ-יסוד ביחב"ל דאז ובהחלטות בסוגיית א"י מאז פרסום הצהרת בלפור (1917). מאידך-גיסא, מאז 1920, כשלוש שנים מאוחר יותר, רוב מכריע של המהלכים וההחלטות בשאלת א"י מצביעים בברור על כוונה בריטית הפוכה לעבר מסמוס ההצהרה והצרת זכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו בארץ אבותיו. כמו בכל סכסוך בינלאומי מתמשך, התרחשויות שאין להם משפט קיום בהוויית המציאות אינם שורדים בה לאורך זמן. הגישה האמריקנית של ממשל ביידן לסוגיה זו מעוגנת בעיקר בשלושה יסודות: שמרנות משרד החוץ האמריקני, "ערביזם" ונפט בחוגים אליטיסטיים של המפלגה הדמוקרטית ושגיאה קשה ומתמשכת בקריאת המפה הגיאו-פוליטית של המזרח התיכון. באופן מוזר וחסר היגיון אינהרנטי נזנחות חשיבות מקומה האסטרטגי של ישראל והיותה דמוקרטיה במפה זו. על-רקע השינויים האזוריים והעולמיים במפת מוקדי העוצמה העולמיים ובשל משקלם העצום של המוסלמים באו"ם, בעולם הפיננסים, הפרסום והמסחר (בעיקר בתחום האנרגיה), נחשב פתרון זה בז'רגון הבינלאומי כ"צודק" ו"כהוגן". ניגוד זה מחולל את הקיפאון במימוש הסכם אוסלו ב-30 השנים האחרונות אך אינו מנוון ומוריד אותו מסדר היום. דרך המימוש היחידה האפשרית להפשרת הקיפאון היא שימוש בכוח, ועל דרך זו עלתה בשנים האחרונות אירן. חרף העובדה שישראל מזניחה את המאבק התודעתי-תעמולתי במסע ההשמצות הערבי העולמי נגדה ובתאוריות האבסורדיות המעניקות לגיטימציה מצד המשפט הבינלאומי (המפוקפק) לטרור. הואיל ועד כה לא מצאו הערבים נקודות תורפה בעוצמה הישראלית שתאפשר להם לכפות עליה את רצונם, לפחות חלקם האירידנטי והאקטיביסטי ממשיך לנסות ללא לאות. בפועל מתנהלת בנושא זה מלחמת התשה מתמשכת בעוצמות, בשיטות ובכלים שונים וישראל באיוולתה מבליגה ומכילה תוקפנות זו. מאזני כוחות אינם סטטיים ומשתנים בתלות בשינויים גיאופוליטיים רלוונטיים. כניסת אירן למעגל האיומים נגד ישראל, היא שינוי מהותי והשתלבותה בגוש הסיני-רוסי מחריפה ומעצימה שינוי זה. מבחינה זו קל לראות את הדמיון בין המציאות שחוללה את כשלון 7.10.2023 לזו שחוללה את כישלון יום הכיפורים 6.10.1973 - בשני המקרים הובילה את המהלך "אותה אסכולת הכלה פסיבית" שבחנה את המצב במיקרוסקופ בעל שדה ראיה צר ומכשיל. אחרי בחירות פנימיות ברשות הפלשתינית ב-2007 בהשראת ארה"ב, בהן ניצח החמאס בעזה, השתלט האחרון על הטריטוריה וגרש ממנה את נציגי הרשפ"ת. בכך הופרדה הטריטוריה הרשפ"תית מהסכם אוסלו לשני אזורי-ממשל נפרדים. ישראל ראתה בשינוי זה סדר חדש ומועיל לניהול הסכסוך בטריטוריה שבשליטתה... "עד שתימצא פריצת דרך להסדר מניח את הדעת...". במשך 16 השנים שחלפו מאז לא נמצא הסדר כזה ומשחק העמדת הפנים נמשך. אופיו הבסיסי השתנה כאשר אירן נכנסה אקטיבית למאבק נגד ישראל כגורם עוין מרכזי באזור. אף על-פי שהמניע הבסיסי היה המחלוקת בסוגיית תוכנית פיתוח הנשק הגרעיני שלה. אולם בשעה שישראל דידתה במקום במשך כ-15 שנים בהשראת ארה"ב (ממשל אובמה במיוחד) והחוגים הפרוגרסיביים בתוכה ונמנעה מתקיפת הפרויקט האירני המסוכן, התקדמה אירן בפיתוחו והכינה בהדרגה ובהתמדה מענה אסטרטגי קונבנציונאלי בדמות איום רב-זירתי על ישראל, שהתברר כאפקטיבי ומרתיע.

האיום הגדול

מכאן ואילך השאלה בפועל איננה מתי תתקוף ישראל - שאלה המחייבת את אירן למענה מורכב ויקר מאוד - אלא האם תתקוף. שילוב כזה מייצג "מרוץ איומים" שהינו בעצם מרוץ של יצירת הרתעה הדדית, שככל הנראה נכון להיום אירן היא המנצחת בו. העובדה שישראל בחרה להגיב על התקיפה של חמאס מ-7.10.2023 וההתייצבות מאחוריה של חיזבאללה, במענה צבאי בעזה, כאשר האיום הגדול המסוכן יותר נשקף דווקא מחיזבאללה - מוכיחה מסקנה זו בברור. ככל שחולף הזמן מאז החלה מלחמת "חרבות ברזל", הולכת הערכה זו ומתחזקת. נראה שמערכת הביטחון הישראלית אינה מוכנה למלא את חובתה הראשונה והעיקרית להגן על אזרחי ישראל בכוחו הצבאי של צה"ל שלכך נועד; מערכת הביטחון מנהלת את ממשלת ישראל בדרך רופסת ומסוכנת. זו בשורה קשה מאוד לביטחון הלאומי שלנו ובצידה שאלה קריטית: האם ייתכן שבראש המנהיגות הצבאית של ישראל ניצבת כיום חבורה שהתגלגלה למקום זה מסיבות שונות ומשונות מלבד הסיבה העיקרית שהיא יכולתה להבטיח שמירה של הביטחון הלאומי? שאלה קשה וטעונה ליבון מדוקדק היא האם ישראל כשלה לא רק בהגנה על ישובי "עוטף עזה" אלא נכנסה למלחמה זו כשהיא איננה מוכנה לנהל אותה ללא גיבוי לוגיסטי אמריקני ותלויה בו עד כדי סיכון איבוד שליטה בביטחון הלאומי שלנו. ואולי פרוש הדבר הוא שיש לבצע לאלתר חילופין במנהיגות הצבאית, כדי להחזיר לצה"ל בהקדם האפשרי את הגמישות והכשירות המבצעית ברמה שהובטחה לעם? השגיאה האסטרטגית של ישראל במאבק ארוך הטווח מול אירן נעוצה בהבדלי תרבות, ותק בעצמאות וריבונות והבדלים אופייניים שבין התנהלותן של מדינות טוטליטריות למדינות דמוקרטיות רופסות: בין הגישה של הכפפת המדינה ואמצעיה לשירות המטרות הלאומיות (שאותן קובע השלטון המרכזי) לבין התרבות המערבית-אוטופית ששמה בראש סולם העדיפות את הפרט וזכויותיו ומכופפת למענם - לעיתים רחוקות בצדק ובדרך כלל שלא בצדק - כל אינטרס לאומי אחר, מלבד מס-שפתיים להתגוננות מפני איום קיומי או חמור. לא כל איום חמור נראה כזה למן הרגע הראשון בו הוא מופיע על במת המציאות. יש איומים המופיעים כ"פיצוץ אטומי" ואחרים מתפתחים בקצב אופייני משלהם, משל היו גל צונאמי של רעידת אדמה בעוצמה עוצמה רבה, המתקדם בהדרגה עד היותו מקור להרס טוטאלי. שורת גורמים באזור, חלקם השלכות משינויים במאזן הכוחות העולמי, העצימו את משמעות המהלכים האירניים במעגל הקרוב והרחוק בשנים האחרונות. אך משקבעו אבירי דוקטרינת ההבלגה הצבאית וההכלה של ישראל שמתקיים בפועל התנאי שהאויב מורתע ודורך במקום, חרף העובדה שהוא מודרך וניתמך על-ידי אויב חזק וחכם - חזרו השקט והשלווה היחסיים לשרות כביכול במעוננו והושלם היסוד ל"הפתעה הבסיסית¹". הפתעה בסיסית או מושגית הוא אחד המונחים שלמדנו במלחמת יום הכיפורים, אך פרח לו מתודעתנו ב-50 השנים שחלפו מאז. להוותנו אירן, חיזבאללה וחמאס ודומיהם אינם מורתעים ואינם מתרשמים ממושגים שגויים. באותו זמן ממש בו "בישלה" אירן איום אסטרטגי קונבנציונאלי על ישראל באמצעות "מעגלי אש-מנגד" שאותם מפיקים שליחים ועשי-דברה (PROXIS), "דגרה" ישראל על רעיון המלחמה שבין המלחמות (מב"מ). ביסודה זו לחימה מבוקרת ו"מתונה" שגרמה לעיכובים מסוימים בתוכנית האירנית אך לא עצרה אותה. למעשה דירבנה את אירן לקדם ולזרז את תוכנית מעגלי האש שלה ולהעצימה. סביר להניח שאירן מכירה בעובדה שלישראל עדיפות עליה ביכולות צבאיות גרעיניות ועל כן לא ראתה בתוכנית הגרעין שלה את כלי המלחמה העיקרי נגד ישראל, אלא תעודת ביטוח לעצמה במערך האיומים סביבה ובדימוי הבינלאומי שלה. כלי מלחמה התואם את אופיה ותרבותה בניהול צבאי ואת נחיתותה היחסית בכוח גרעיני, אך תואם את שאיפותיה הפוליטיות האזוריות, ואת עוצמותיה הגיאו-פוליטיות והכלכליות היחסיות. זהו הכוח הקונבנציונאלי המבוזר, שמתאפיין בנוכחות קרקעית פיסית במספר רב יחסית של מוקדים ובפיזור רחב שלהם. הרחקת כוחותיה ממוקדי העימות לפחות עד לשלב ההכרעה, ניהול מלחמת התשה מרחוק ומקרוב, סימולטנית ממספר רב של מוקדים, תוך שימוש נרחב בטילים, בכטב"מ ובכלי-טיס מתכלים המופעלים מטווחים שונים מהיעד.

הקשת הפרו אירנית

במקרה של ישראל הקטנה גאוגרפית, מערך זה מחליש את יכולתה להתמודד קונבנציונאלית נגד פריסה זו גם עם ח"א חזק אבל "סופי". הנוכחות הפיסית המבוזרת משרתת שתי מטרות אסטרטגיות נוספות של אירן: נוכחות בעירק, סוריה ולבנון (שחיזבאללה הוא הגרעין המרכזי בו) - שחופפת את מתווה "נתיב הסהר הצפוני" היבשתי, המקשר בין אירן לים התיכון. חמאס, הרשפ"ת וערביי ישראל - כוח תקיפה יבשתי לא סדיר אבל מאומן, מוכן וממוקם קרוב מאוד למרכזי האוכלוסייה היהודית של ישראל, הופך אותה לפגיעה ומנטרל לפחות חלקית את כוחו האסטרטגי של חא"י. לכוחות אלה מצטרפים אירגונים נוספים דוגמת החותים, המיליציות הסוריות ועוד. ישראל "נרדמה בשמירה". היא ראתה את כל העובדות או למצער את רובן המכריע, אך שבויה בקונספט "החיים הטובים" והמאבק הפנימי על הגמוניה אזרחית ועיצוב אופיה החברתי של מדינת היהודים - נתלתה בקונספט שגוי, לפיו האיום הקונבנציונאלי המרחף עליה מההיערכות האזורית האירנית איננו דחוף ואיננו קדרדינלי. אלמלא חרג חמאס מ"הקשת הפרו-אירנית" ופעל על דעת עצמו ב-7.10.2023 בעוצמה ובאכזריות שעוררו את ישראל מתרדמתה במהלומה עזה, היו פני הדברים כיום קשים וחמורים בהרבה ממה שהם למעשה. היציאה למלחמה רחבה מיד לאחר המתקפה של חמאס-עזה על דרום ישראל, החזירה את המדינה באופן חלקי לעשתונותיה ומלחמת "חרבות ברזל" משיגה לפי שעה את עיקרי יעדיה ברצועת עזה. טרם הגיעה השעה לדון בסוגיות החטופים במלוא היקפה, אבל דרכי הטיפול שלנו בסוגיה זו הן בעשרות השנים האחרונות הן עקב-אכילס של הביטחון הלאומי שלנו ויש לבחון מחדש את דרכי ההתמודדות מולה. מציאות אזורית זו מרחיקה עוד יותר את רעיונות העבר של "פתרון שתי המדינות" ממרחב המציאות למרחב הסכנות הקיומיות לישראל, וכך מקבעת אותו כ-"נון-פתרון" (פתרון שאין לו משפט קיום ריאלי). הדרך היחידה של ישראל להשתחרר מסיבוך זה - דרך שספגה מהלומה קשה בגלל אירועי 7.10.23 - היא לצאת סופית מהמרחב התודעתי של הסכמי אוסלו ולחזור לנקודת מוצא מוקדמת יותר: הצהרת בלפור (1917). הצהרה זו לא עסקה ביחסי הציונות והעם הפלשתיני, משום שבאותה תקופה עם פלשתיני עדיין לא היה בנמצא. הסכסוך הארץ-ישראלי התנהל בין ערביי ארץ-ישראל רבתי (שטח המנדט) לבין התנועה הציונית - "תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי". הצהרת בלפור נועדה להציע מסגרת טריטוריאלית ליישוב המחלוקות בין שני התנועות החברתיות-לאומיות הללו, תוך יצירת מסגרת לדו-קים ריבוני הוגן לשתיהן, בתחום הטריטוריאלי של "ארץ-ישראל השלמה". לשם כך הופקדה טריטוריה זו בידי בריטניה כמנדט של חבר הלאומים, כשהציווי המעשי הוא להביא סכסוך זה לכלל הסדר הוגן. במקום למלא אחר צו המנדט, פעלה בריטניה חד-צדדית לקרוע את ארץ ישראל המזרחית (77% משטח המנדט) מהמסגרת השלמה (כ-108,000 קמ"ר), ולהפכה לאמירות האשמית, שבה ישלוט ענף עירקי של משפחה זו, תוך מתן שירות האינטרסים של בריטניה באזור². מאוחר יותר (1947) הפכה אמירות זו לממלכת ירדן. כך קבעה למעשה בריטניה בחלוקה נבזית ושרירותית מציאות פוליטית בלתי הוגנת בין התנועה הציונית לבין הערביות הארץ-ישראלית. מכאן ואילך עד עצם היום הזה נמשכים הוויכוח והפעילות הלוחמנית העויינת בין שתי התנועות, בניסיון כביכול לקבע פתרון רציונאלי ולהגיע להסדרת קבע של המחלוקת³. כל המהלכים שנעשו ממועד הקמתה של ממלכת ירדן ועד עצם הימים הללו, נעשו במסגרת סכסוך מדיני אזורי מתמשך ורווי מהלכים אלימים שטרם הוכרע. מאז 1920 עברו כבר כ-103 שנים והמציאות שבשטחי המנדט לשעבר אינה דומה כלל לזו שהייתה ואינה הפיכה עוד⁴. וכשם שישראל אינה תובעת כיום לבצע חלוקה מחדש של שטח המנדט בין התנועות הלאומיות (ובעצם מדוע לא?), אין מקום לחזור לנקודות המוצא מלפני 75 (1948) או 67 (1967) שנים. פתרון סביר ויציב יוכל להיות רק כזה שבוחן את המציאות הקיימת וגוזר ממנה את התהליכים לעתיד מתוך פגיעה מינימלית בהווה בשני הצדדים ובעתידם.

קלף הסברתי

מאותן סיבות עצמן יש לראות את המלחמות הערביות בישראל בשנים 1948 ו- 1967 כפעולות שחוללו את "הנכבה" המתמשכת. וחובה להפנים שפעולות דומות בעתיד אם תתרחשנה, עשויות לחולל נכבה נוספת. ממדיה הגאוגרפיים הזעירים של ישראל בסביבה עוינת ביסודה, אינם מותירים לה ברירה אלא להפוך כל עימות כוחני אסטרטגי למהלך בעל משמעויות גיאופוליטיות היסטוריות. הפעולות המלחמתיות הערביות בשנים הנ"ל הן שחוללו את "בעיית הפליטים הערביים". סוגיה זו נשמרת עד היום הזה בקפדנות על-ידי העולם הערבי, כ"קלף הסברתי" (קלף המסכנוּת) וכאמצעי לחץ וניגוח פוליטי כלפי ישראל בזירה הבינלאומית. בין היתר וכחלק מגישה זו בעיית הפליטים הערבים אינה מטופלת על-ידי סוכנות הסעד והפליטים של האו"ם במטרה למצוא לה פתרון ארוך-טווח, כפי שטופלו בעיות פליטים אחרות מסוג דומה באותו פרק זמן עצמו. במקום זאת היא מונצחת על-ידי סוכנות הסעד והפליטים לא"י (אונרווא), שגם היא גוף של האו"ם⁵. מתוך קנוניה נגד ישראל ומתוך יצר הקיום של ארגון נכלולי זה, מטרתו המוצהרת והמעשית הפוכה לזו של סוכנות הפליטים המקובלת בעולם. לכן, אסור לישראל לשתף עימו פעולה, הואיל וכל עוד תתקיים אונרווא סביר שהבעיה תתקיים גם המגמה להמשיך בקיום "בעיית הפליטים הערביים" ותטריד את העולם והאזור גם יחד. לא ישראל יצרה את בעיית הפליטים ולא ישראל היא שיכולה או צריכה לפתור אותה. להערכתי, רק העלמת הסרח העודף בן מאה השנים ויותר של הסכסוך הישראלי-ערבי שמוקדו "בבעיית הפליטים", ללא יצירת איומים חדשים ובלתי סבירים על המדינות הקיימות באזור, יעלה את המציאות הגיאופוליטית האזורית על דרך המלך והיציבות. לפיכך, הפתרון טמון בהקצאת שטח אדמה מתוך שטחי המנדט הבריטי לשעבר, להקמת ישות מדינית מפורזת לערביי ישראל הרואים עצמם "פלשתינים". שטח זה צריך להיגזר מתוך עודפי הטריטוריה שקבלה ירדן מבריטניה ב-1920, במהלך קריעת האמירות של עבר הירדן משטח המנדט. אם תקצה ירדן למטרה זו כ-20,000 קמ"ר באזור הנוח לה, עדיין יוותרו בידה כ-55,000 קמ"ר (כפול משטחה של ישראל דהיום). מבחינה מדינית ואסטרטגית אזורית, עדיף בעיני פתרון קונפדרטיבי ירדני-פלשתיני הואיל וכ-60% ויותר מאזרחי ירדן כיום הם ממוצא פלשתיני. המדינה הפלשתינית שתקום תהיה מפורזת והעולם הערבי יחד עם ישראל יערוב להסדר המדינתי הכולל. באופן זה תהפוך בעיית הפליטים "הנצחית" התלויה ועומדת, לסוגיה של יישוב ופיתוח קונסטרוקטיבי של חבל ארץ שנועד בדיוק לכך ושבידי מתיישביו להופכו בסיוע בינלאומי, אם זה אכן רצונם, לארץ נושבת ומפותחת, כפי שעשתה ישראל בא"י המערבית. עם זאת, כל פתרון ערבי משותף שירקם סביב רעיון מעשי זה ויהיה בלתי עויין לישראל, להערכתי יתקבל על ידה בברכה. לשם כך חובה להפסיק לתמוך ברעיון הפליטות הערבית הנצחית, להסתלק מהרעיונות ההזויים לפיהם פליטות עוברת בירושה, להסתלק מהרעיונות להשמדת ישראל או לבטל בקנוניה כזו או אחרת את היותה מולדת העם היהודי, ולהגיע לתכלית של יישוב הסכסוך כבר עתה, במסגרת ההיערכות המזרח תיכונית החדשה שרוקם המערב בראשות ארה"ב.