עלעלתי בימים אלה בגליונות הארץ בחודשים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. חזרתי אז מן המלחמה בסיני ובמקביל לתפקידי כ"סופר המדיני" של העיתון הציע העורך גרשום שוקן כי אראיין גם כמה אנשי רוח והוגי דעות על מצבה של ישראל בחודשי הדיכאון הגדול ההוא, שעלה לאין-ערוך על הנוכחי. ממרחק של כיובל שנים זכרתי כי שוחחתי עם הפרופסור יעקב טלמון שהייתי חסידו מאז "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטאליטרית" ועמיתיו נתן רוטנשטרייך ומי שכוכבו החל דורך יחזקאל דרור. שכחתי כי גם הסופר משה שמיר נמנה עליהם עד שהשבוע נתקלתי במקרה בראיון שערכתי עימו.
ראוי להכיר את הרקע: ב-1934, בן 11, הצטרף ל"השומר הצעיר" - השמאל הציוני ששרידיו מצויים עתה במרצ. יכולתו הספרותית הוכרה היטב בנעוריו. בשנות ה-40' היה חבר משמר העמק - הקיבוץ המיתולוגי של השומר הצעיר. מנהיגי מפ"ם מאיר יערי ויעקב חזן היטיבו להכירו ואף כעסו עליו.
בשנים ההן שלט בכיפה הספרותית המשורר אברהם שלונסקי, שהחזיק במפתחות לפרסום יצירות של מחברים בראשית דרכם. שלונסקי היה מעין פטרון אוהב לשורה של סופרים שנקראו לאחר מכן "דור תש"ח", לעתים גם התקוטט עימם. ספר פוקח עיניים על הפוליטיקה שמאחרי הספר נכתב בידי הפרופסור חגית הלפרין, "הבריחה מן הארמון המכושף" והוא עוסק ביחסי שלונסקי עם מי שעתידים להתפרסם כשמיר, חיים גורי, נתן שחם, מרדכי טביב, אמיר גלבוע, דן בן אמוץ, חנוך ברטוב, יזהר סמילנסקי (לא נטה להסתופף בצל קורתו).
כולם נזקקו לשלונסקי, אבל הוכו בהלם תרבותי משהופיע נתן אלתרמן עם "כוכבים בחוץ". בעיקר גורי ושמיר. שמיר אשר פרסם את ספרו מעורר ההתרגשות "הוא הלך בשדות" בחר לו שם שהוא שורה משל אלתרמן.
מה אירע בצמרת הספרותית של ישראל? אלתרמן עם מגש הכסף וגורי עם "הנה מוטלות גופותינו" ושמיר, כאמור, הלך בשדות, והלפרין לא הביאה בספרה. מה היו הוויכוחים שלא התקיימו אך זעקו במחאה מן האילמות? זה לא המקום, אבל כיצד אירע שהדור הזה כמעט ולא עסק בשואה? ולא מרד במפ"ם שניסתה לכפות על שלונסקי להביא לצנזורה של מנהיגיה יערי וחזן את כתבי היד של היצירות? והוליכה אותם שולל אחרי הדיקטטורה האנטישמית הנוראה של רוסיה הסובייטית? ומדוע התקרנפה לאה גולדברג והתכרבלה בשירה אישית-רומנטית וחמקה מלעסוק בהסכם הזדון הנורא של גרמניה הנאצית עם הקומוניזם הבולשביקי (אוגוסט 1939) שנועד להרוס את הדמוקרטיה? וכמו ששמיר - שהיה אומנם יהיר ומחוספס אבל עצמאי מאוד - לא היסס לתקוף את מפ"ם שהלכה שבי אחרי רוסיה, כך באחד הימים הטיח באוזני פטרונו שלונסקי: לא כתבת מילה כנגד יוסף דשגאשווילי סטאלין הנורא, וזה השיב בתירוץ דליל: אבל גם לא כתבתי בעדו.
לימים כתב שמיר כמה וכמה ספרים ראויים כ"פרקי אליק - במו ידיו" ו"מלך בשר ודם" (על אלכסנדר ינאי) ו"כבשת הרש " (לא כל כך מרשים) ו"הינומת הכלה", ופחות בולטים, ומן הסתם פרחו כמה מהם מזכרוני עתה. וכאן העניין: גורי היה מ"פ בפלמ"ח, תוכו כברו. שמיר היה מקציני "בית רומנו" כפי שתיעב אותו אורי אבנרי, שלחם בקומנדו של חטיבת גבעתי "שועלי שמשון" וכתב את רב המכר "בשדות פלשת".
וכאן עוד יותר בעניין: בראיון עמי בהארץ אמר שמיר, שמאז ששת הימים התעופף מן השמאל לימין המובהק ("אין דרך חזרה"), כי בין שלמות הארץ לבין הסכם שלום הוא מעדיף את האדמה על הנייר. (לימים יפרוש אפילו מהליכוד לתחייה בהתנגדו להסכם השלום עם מצרים.) זה היה מדהים.
לראיון עם שמיר הוספתי קטע משל אבנרי. בצאתו לחופשה מהקרבות בנגב לתל אביב הזדמן לבית הקפה המיתולוגי "כסית" ובחל בוויכוח בין הסופרים הג'ובניקים על דמות מלחמת השחרור בספרות של דורם, ואף רתח שהרי הם אינם מבינים לרוחו של הלוחם בסערת חודשי הקרבות.
יותר מכל הרגיז אותו קצין העורף שמיר. הוא וחבריו דיברו בלהט כי לאחר המלחמה תחלק המדינה אותות ללוחמיה. סוג אחד ללוחמים ממש ואחר לג'ובניקים. על כך קמה אחידות-דעים נזעמת של הג'ובניקים, שלא יקום ולא יהיה. הם ימנעו אפליה של הג'ובניקים. צריך אות מלחמה אחיד לכולם. בכך הם עסקו, זעם אבנרי, וחזר לשדות פלשת.
ומדוע נתפסתי לכך? כי לרגע שאלתי את עצמי מול גורי ומרדכי טביב ודן בן אמוץ ועי"ן הלל - איזו יצירה דורית ראויה תקום עם ולאחר המלחמה האכזרית המתנהלת עתה מדרום ומצפון?
תהילת הניצחון בשירת שירת דבורה? "מנשרים קלו ומאריות גברו" שבקינת דוד או דווקא "איכה נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה"? המיתוס של החיים לאחר המוות העולה מסתורי ב"מגש הכסף" האלמותי של אלתרמן ו"מחלקת ההר" של גורי? ואולי "הם יבואו מחר"? ואולי המשך ל"חירבת חזע'ה" של יזהר סמילנסקי?
כך או כך המלחמה הזאת תותיר סממן היכר וצלקת ענק גם על התרבות הישראלית.
אך עתה הוא תורם של התותחים, לא המוזות.
