מדינת ישראל "מוכרת" ולעיתים מפקירה בקלות רבה מדי את עצמאותה וריבונותה. ממשיכי דרכו של גרעין המייסדים, שהבין זאת היטב, בעיקר בני הדור השלישי ואילך, כשלו בהפנמת העובדה שעצמאות וריבונות הם בראש וראשונה ערכים ולא "נכסים עוברים לסוחר", גם כשצובעים אותם בצבע השלום המפוקפק. המפלה של 7.10.23 היא זרקור אדום בוהק הזועק: "זהירות"! הרשלנות הורגת והאיום הנוכחי - קיומי!
מדינת ישראל היא מדינה קטנה עם אוכלוסייה בינונית בגודלה בהשוואה לממוצע העולמי. אוכלוסייתה אינה הומוגנית ותמהיל ההרכב נמצא על גבול היציבות החברתית, עם רקע של מאבקים מתמידים על קיומה וריבונותה. מאז רכשה את עצמאותה נתונה היא לאיום מתמיד מצד גורמים מבית ומבחוץ. לפיכך, עליה לשמר בכל עת כושר צבאי מעולה ומוכן להתמודד עם האיומים המשתנים בהתראה קצרה, ולנצח בהתמודדות זו. ממדיה והרכב האיומים אינם מתירים לה להיכשל במשימה זו, וכל כשלון עשוי להביא לסופה הפיסי, המדיני או שניהם גם יחד.
שטחה הצר של המדינה אינו מותיר לה מרווח וגמישות בניצול שטחים לעריכת כוחות הגנה צבאיים במבני הגנה בעלי עומק אסטרטגי משמעותי, או עומק אסטרטגי לניהול מלחמת הגנה שבה התנועה במסגרת תמרון יבשתי היא חשובה ולעיתים קריטית. לפיכך, הוגדר בשעתו על-ידי בן-גוריון עקרון ההגנה ההתקפית כחלק מתורת הביטחון הלאומי, שמשמעותו המעשית הייתה שיש להעביר את הלחימה לשטחי האויב מוקדם ככל האפשר ולנהלה בהם.
בעקרון זה כלול, גם אם לא במפורש, רעיון ה"מכה המקדימה" ובתנאים מסוימים "מלחמת המנע", כחלק מהמנגנונים בהם חייבת ישראל להשתמש כדי לבטל את יתרונות הגודל של אויביה. ישראל למדה בלית ברירה להילחם בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת. כמו-כן, למדה להימנע כמעט בכל מחיר ממלחמות התשה, באשר מלחמות התשה מתבצעות כמעט תמיד לאורך הגבול ופירוש הדבר הוא בקרבה יתרה לאוכלוסייה האזרחית הישראלית.
בשתי מלחמות שכפו עליה הערבים - מלחמת השחרור (1948) ומלחמת ששת-הימים (1967) השיגה ישראל נצחונות מרשימים ושינתה את מצבה הגיאו-אסטרטגי בכל הנוגע לגודלה הפיסי ולעיצוב פוטנציאלי של גבולות בני הגנה - על קו הירדן ממזרח ועל חוף הים התיכון ממערב. שינויים אלה מהווים שיפור אדיר ביחס לגבולות תוכנית החלוקה (1947), תואמים את הרצון הציוני הבסיסי והם ברי השגה כפונקציה של הנחישות הלאומית. מאז 48' גדלה ישראל בערך פי 11 במספר התושבים ומונה כיום כ-7.5 מיליון יהודים מתוך כ-10 מיליון תושביה.
יריב גדול וחזק
מאידך-גיסא, אויביה שמסביב טרם השלימו עם קיומה וגם המדינות שחתמו עימה על הסכמי שלום מיצרים וירדן (2 מדינות מתוך 5, לא כולל עירק) אינן מקיימות אותם כלשונם הלכה למעשה. התהליכים הגיאופוליטיים החדשים במזרח התיכון נובעים מהתמוטטות רוב המדינות הערביות שנוצרו בהשראת הסכם סייקס-פיקו, שצפה את נפילת האימפריה העותומנית. מדינות אלה אינן מצליחות "להתרומם", להשתקם ולהפגין כושר צמיחה, ורובן דורכות במקום או נעות לעבר התפוררות משטרית, חברתית או כלכלית.
ישראל אימצה מדיניות של השענות על מעצמה גדולה כחלק מהמבנה האסטרטגי של מערך הביטחון הלאומי הכולל שלה. ברוב המקרים הייתה זו ארה"ב שעליה סמכה ישראל ובחלק מהמקרים שעשתה כן גם נתבדתה קשות; במקרים רבים - הן ביחס לישראל והן ביחס לבנות-ברית אחרות, מתגלה ארה"ב כמשענת קנה רצוץ. מטעמי נוחיות ואידאולוגיה פיתחה מערכת הביטחון שלנו תלות קשה מדי בארה"ב ובמלחמה הנוכחית (חרבות ברזל) הופכת תלות זו בחימוש האמריקני לעקב אכילס של ניהול המלחמה. ארה"ב מנצלת זאת גם הפעם ויותר משהסיוע עונה על הצורך הלאומי של ישראל, הוא משמש מנוף לסילוק הפונדמנטליזם האיסלאמי המכה בהם ללא רחם ומשתלב במבנה האזורי שהם מקימים בחוסר כשרון ומעוף בולטים. בה בעת מתערבים האמריקנים באופן שוטף בניהול המלחמה הישראלי ע"ח הגדלת הסיכונים והנפגעים בצידנו.
ישראל נתונה כיום במאבק מול אירן שהיא היריב הגדול והחזק ביותר שידעה מעודה. אבן פינה במאבק זה היא תוכנית הגרעין האירנית, שישראל רואה בה בצדק איום אסטרטגי קיומי, בין היתר בגלל הא-סימטריה בין המדינות בשטח ובתושבים. המאבק מול אירן הוליד בישראל את המב"מ - מלחמה שבין המלחמות, והמב"מ הוא תרופה מסוג אספירין למחלת סרטן שבמקרה זה משולה אירן הגרעינית לסרטן. אסטרטגיית המאבק של ישראל בתוכנית הגרעין האירנית ובמטרות ההתפשטות האימפריאליות שלה באזור היא סיפור נוסף של כשל אסטרטגי - דחייה מסוימת בהתקדמות האסטרטגית האירנית, ללא תמורה ממשית לאסטרטגיה הישראלית.
אירועי 7.10.2023 ממחישים עניין זה היטב ואירועי "שומר החומות" (2021) - במיוחד העימותים בערים המעורבות בישראל משלימים את התמונה מצד איום האוכלוסייה הערבית המקומית. ארה"ב מתמרנת בישראל ואת ישראל משל הייתה בובה אמריקנית בכל הנוגע לביטחונה הלאומי. בשנים האחרונות החלה טובלת ידיה גם בנושאי הפנים, המשטר, המשפט ומדיניות הביטחון הלאומי בכללותה. הואיל והמציאות הפנימית האמריקנית אינה יציבה, ושינויים פוליטיים בתוכה עשויים להיות הרי גורל עבור ישראל אלא אם תערך לקראתם מראש, הופכת מעורבות זו לסכנה חמורה לבט"ל הישראלי.
המדינה חייבת לרופף את תלותה בארה"ב ולהעמיק ולהרחיב את יכולותיה העצמיות. זהו תהליך עמוק וממושך, אבל קריטי לקיומנו הריבוני. הוא מחייב שינוי מדיניות ביטחון לאומי, הרחבת היכולות מבית לייצור מערכות נשק אסטרטגיות, שינוי במדיניות התלות באספקת חימוש ממקורות חוץ והגדלת מלאים עצמיים בלתי תלויים. התכנון הלאומי חייב לכלול מאגרי התחמושת לניהול מלחמה עצימה בשתי חזיתות לפחות במשך 9-6 חודשים ברציפות. כ"כ חייבת ישראל לבצע ראורגניזציה במבנה הממשלה ומספר המשרדים בה וכן ברשויות החירום ובאינטגרציה שלהן במערכות האזרחיות: בריאות, חינוך, חקלאות, תחבורה אווירית וימית, הגנת סייבר, פיזור האוכלוסייה ועוד. על ישראל להיכנס לתוכנית חומש שבמסגרתה יאורגנו מחדש הכלכלה, הממשל הציבורי המרכזי, השלטון המקומי וחלוקת העבודה ביניהם. על ישראל לחזור למדיניות של הסברה ציונית ושל עידוד עליית יהודים אליה.
סדר עניינים הפוך
אסטרטגיה נכונה לישראל חייבת להיגזר מהמציאות הגיאו-אסטרטגית האזורית שהמבנה הגיאופוליטי בה מושתת על רוב ערבי מוסלמי, על אי-יציבות פוליטית ועל בחישה מתמדת בו מצד המעצמות הגדולות; מציאות זו אינה עומדת להשתנות במהותה בטווח הנראה לעין אלא אם תתחולל מחדש מלחמה בינגושית קרה או חמה. במערכת זו משתנה אופי והיקף האיומים כפונקציה של היציבות האזורית, של שינויי משטר מקומיים או של שינויים בתוכניות הלאומיות של מדינות מרכזיות דוגמת אירן, טורקיה ומצרים או שינויים בהיערכות של התנועות האיסלאמיות הקיצוניות החותרות לחידוש ההגמוניה המוסלמית באזור במבנה פוליטי חליפותי היסטורי כלל מרחבי.
במצב הנוכחי לשתיים ממדינות האיום הערביות במעגל הראשון - מצרים וירדן - הסכמי שלום עם ישראל, אבל עשרות שנים אחרי שנחתמו הסכמים אלה מניב הסכם השלום דיבידנדים שמוגבלים למציאות של אי-לוחמה פעילה. הנחה מקובלת בקבוצות חשיבה מערביות שאינן מבינות כהלכה את ההוויה האזורית היא, שהסדר ישראלי-פלשתיני ישנה עובדה זו.
כותב שורות אלה סבור שסדר העניינים הפוך: רק אחרי שיכון סדר חדש של שלום פעיל בין ישראל לשכנותיה, אפשר יהיה לדבר על בניה של אמון ביניהן ולגזור מכך את המשך היחסים.
עד אז חייבת ישראל לראות את מצב הביטחון השוטף כבלתי-יציב ומחייב מוכנות למלחמה, עם אי-תלות מוגדלת במקורות חוץ בתחומי הנשק, התחמושת ואסטרטגיית הפעלת הכוח.
במצב זה הסדר פוליטי ישראלי-פלשתיני שעיקרו חלוקת א"י המערבית לשתי מדינות אינו מעשי מפני שזהו אך ורק תרגיל התקפלות של ישראל לקראת המציאות הבלתי אפשרית של תוכנית החלוקה, וממנה.... פתוחה הדרך לים התיכון!
ההשפעה הפוליטית של ישראל בעולם, כצפוי, חלשה יחסית, ובעולם רב-קוטבי צפוי שתהיה חלשה עוד יותר. השותפות עם ארה"ב בשנים האחרונות - פרט לממשל טראמפ - היא כאמור שותפות מוגבלת על תנאי. כל עוד השותפות נעה על אותה מסילת אינטרסים, היא מעצימה גם את מעמדה של ישראל. ברם, לאור ההתפתחויות האנטי-ישראליות במפלגה הדמוקרטית, והצורך לחזק את מעמדה הביטחוני באזור מול אירן כאשר ארה"ב אינה שותפה נאמנה למעשה זה, חייבת ישראל למתן את רמת הסמך המוצהרת ביכולת לראות בארה"ב בת-ברית ללא הסתייגויות.
בדרך לחיזוק ויצוב מצבה הביטחוני מול האיומים האזוריים - אלה שקיימים כבר עתה ואלה שצפויים על-רקע האימפריאליזם האירני והטורקי המתחזקים - עלינו להיפטר מנטל הפליטים הערביים, תוצאות מלחמות השנים 48' ו-67'. חייבת ישראל להחזיק בטריטוריה של א"י המערבית במלואה ועליה להסדיר את יחסיה עם ערביי ישראל על יסוד חוק אזרחות חדש. חוק זה יחייב שבועת אמונים של כלל אזרחיה למדינה ולחוקתה
1 ולאפשר בכל מקרה של חריגת אזרח משבועה זו, לשלול את אזרחותו במעשה מנהלי, ללא התערבות בג"ץ בשיקולים אלה למעט תקינות הפרוצדורה.
על ישראל לכנס את עמדותיה בשאלת גבולות הקבע ולעגנם בחוקה. עליה לעצב מחדש את תפיסת הביטחון הלאומי ולבססה על עקרונות שיפַחַתו לפחות באופן חלקי את חסרונות נקודות התורפה הביטחוניות שלה מול מכלול האיומים, ובכלל זה "מכה מקדימה", מאבק אידאולוגי משפטי רחב ועקרוני בשאלת תקינותם של חוקי המלחמה הבינלאומיים מול אירגוני טרור פונדמנטליסטיים, אי-סובלנות למלחמות-התשה. תפיסת שטחי-אויב בלחימה יבשתית והפיכתם לאזורים מפורזים בפיקוח ישראלי עד להסדר אי-לוחמה (לפחות) עם אופציה להפוך תהליך זה לקבוע אם תהיה הפרה של הפירוז על-ידי הצד השני; ועוד
2.
במאמר מיום 6.12.2023 באתר News13 הצבעתי על רעיונות משלימים לאלה שבמאמר זה, כשמרכז הכובד של הדברים הוא בטענה שירדן - שהוקמה בשטחי א"י המזרחית על כ-78% משטח המנדט הבריטי ובניגוד לכוונת כתב המנדט,
היא למעשה המדינה הפלשתינית. אל לישראל לפול בפח המבקש להחזירה למסלול המסוכן של אוסלו. הפתרון האמיתי הוא בהישג יד וישראל תטיב לעשות אם תדרוש להכיר במציאות זו ולבסס עליה
פתרון אזורי ריאלי. אין מקום לרעיונות ההזויים החלופיים המבקשים להחזיר את גלגל ההיסטוריה בא"י המערבית לאחור, במיוחד על-רקע לקחי המלחמות והסכסוכים באזור מאז 1948.