היום 14.12 יום השנה ה-36 להקמת חמאס. ההחלטה התקבלה על-ידי השיח' אחמד יאסין בתום סבב התייעצויות עם אישים שנמנו אז על המועצה המייעצת (מג'לס שורא) . הזרז להחלטה: פרוץ האינתיפאדה ב-9.12.1987 וההחלטה שלא לתת לאש"ף להוביל אותה לבד. ההכרזה הרשמית הייתה שיאו של תהליך בן 17 שנים לערך שבמהלכו הניח יאסין תשתית חברתית ודתית רחבה ברצועת עזה לבניית תנועה דתית שפנתה הן לטרור והן לפוליטיקה. ההתחלה הייתה לאחר מלחמת ששת הימים. אחמד יאסין חזר ממצרים, שם למד לימודי דת, לרצועת עזה, שעברה לשליטה ישראלית. הוא ביקש לתקן את החברה הפלשתינית באמצעות חזרה לדת על בסיס האידיאולוגיה של האחים המסלמים. יאסין, אז בתחילת שנות ה-30 לחייו, בן של משפחת פליטים שעזבה את הכפר אלג'ורה (סמוך לאשקלון) אל רצועת עזה, החל ללמד שיעורי דת חבורות של צעירים וצעירות, בהפרדה כמובן. הוא נהג לרדת מכיסא הגלגלים לרצפה ולשבת במעגל יחד עם תלמידיו, כמנהג הנביא מוחמד בטקס הקרוי בערבית חלקאת. יכולתו הרטורית סחפה רבים ועד מהרה הוא ייסד מערך צדקה באמצעות הנחת קופות קטנות בכניסה למסגדים. השמועה על פעילות השיח' התפשטה ברצועה במהירות ובשנת 1973 נחנך מתחם איסלאמי, מג'מע איסלאמי בערבית. שם כבר הקים השיח' ועדות שונות שתפקידן היה לקדם "דעוה", שפירושה הטפה וקריאה לחזור אל הדת. שנות השבעים של המאה הקודמת עמדו, אפוא, בסימן פעילות דתית וחברתית שעיקרה תיקון החברה הפלשתינית מבפנים. בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 החל השלב השני של מעבר לאלימות, תחילה רכה ואחר כך קשה יותר. הנפגעים הראשונים היו פעילים של ארגונים פלשתינים חילונים ברצועת עזה, כמו פתח או החזית העממית. בהמשך התרחבה הפגיעה גם כלפי נוצרים, סוחרים שמכרו משקאות חריפים או מוצרים אחרים האסורים על-פי האיסלאם. במקביל החלה הקמת תשתית צבאית לפגיעה בישראל. השיח' יאסין נעצר בתחילת שנות ה-80 ונכלא ל-13 שנים לאחר שבית המשפט הצבאי מצא ראיות לפיהן אין ספק שהוא התכוון לפעול להשמדת מדינת ישראל. זו הנקודה על ציר הזמן ההיסטורי שבה ניתן לסמן את המעבר של פעילות השיח' מדעוה לשלב של דעוה וטרור. אמנת חמאס שהופצה בקיץ 1988 לא הותירה ספק ביחס לקו האידיאולוגי של חמאס ביחס לישראל. מה שהחל במחשכים ברצועת עזה הפך למשנה סדורה וגלויה שחזונה הוא שחרור כל פלשתין מידי הציונים באלימות. על מצע זה קמו בזו אחר זו תשתיות טרור רבות ברצועת עזה (ואחר כך גם ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים) שביצעו פיגועי טרור קשים בישראל, כמו פיגועי חטיפה, הקרבה והתאבדות. נאמנה לאמנה, חמאס דחתה את הסכם אוסלו שנחתם בראשית תיבות בספטמבר 1993, משום שהוא חייב הכרה בישראל. עם זאת, העובדה שיאסר ערפאת, ראש הרשות הפלשתינית, החליט לקיים בחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית (שקמה מכוח ההסכם עם ישראל) באפריל 1996, העמידה את חמאס בפני דילמה: האם להשתתף בבחירות או להחרימן? המחרימים סברו שאסור ליטול חלק במהלך פוליטי הנובע מן ההסכם עם ההסכם הישות הציונית. המצדדים בהשתתפות העריכו כי אסור לתת לערפאת שליטה מלאה במועצה ללא יכולת להשמיע קול אופוזציוני. הפשרה שהתקבלה הייתה הקמת מפלגת צללים מטעם חמאס (ח'לאצ - הצלה בערבית) שתתמודד בבחירות ותייצג את חמאס. זה היה הסימן למעבר חמאס לפעילות פוליטית כגורם אופוזיציה לרשות הפלשתינית. בינואר 2006 הביסה חמאס את שאר הרשימות שהתמודדו בבחירות למועצה המחוקקת וזכתה ב-76 מושבים מתוך 132 במועצה. אבו מאזן, שכיהן כראש הרשות הפלשתינית לאחר מות ערפאת, נאלץ למנות את אסמאעיל הניה לראש הממשלה. מכאן ועד לפיצוץ בין אש"פ/פתח לבין חמאס הדרך הייתה קצרה, משום שהצדדים לא הסכימו על סדר יום פוליטי וחברתי. בשטח גברו החיכוכים האלימים בין המחנות הפלשתינים עד שחמאס השתלטה על רצועת עזה בכוח ביוני 2007. זה השלב הרביעי באבולוציה של חמאס שהופכת אותה לשחקן מדינתי, מבלי להיות מדינה מוכרת. מאז ועד היום מנהלת חמאס מלחמת התשה נגד ישראל באמצעות הפעלת טרור בלתי פוסק מהרצועה לתוך שטח ישראל. ככלל, אנחנו מונים חמישה סבבי לחימה בעצימות גבוהה (עופרת יצוקה ב-2008-9; עמוד ענן ב-2012, צוק איתן ב-2014, שומר חומות ב-2021 וחרבות ברזל ב-2023). בין לבין עושה חמאס, בעיקר באמצעות דובריה ברצועה, מאמץ הסברתי משמעותי לרתום זירות אחרות לפעול נגד ישראל על-מנת להחיש את מימוש חזונה.