קשה ואכזרי, אבל האמת חייבת להיאמר: חלק מהרוגינו בא בעטיו של ניסיון להיות מוסרי, או נכון יותר להציג חזות מוסרית, מהסוג שאכלנו עד ה-7 באוקטובר. הלחץ מבפנים ומבחוץ על צה"ל בשל מה שנראה כפגיעה באוכלוסייה האזרחית, נותן אותותיו בהתמתנות ההתקפות לפני פעולת הכוחות בשטח. הלחץ על ישראל גובר, במיוחד לאור העובדה שחמאס מפרסם בעולם תמונות מפורטות של הרוגים ופצועים מקרב האוכלוסייה שבאחריותו, שגם אם חלקן מבוים ושקרי, הן פועלות היטב על הרגש העולמי. וכך, חיילינו סופגים יותר, כי אנחנו נמנעים מפעולות מסוימות טרם כניסת כוחות החי"ר.
המוסר הפך מעניין עמוק - הדורש לעתים הכרעה בין אפשרויות נוראות והפעלת שיקולים רחבים המביאים בחשבון מניעה והרתעה, הצלה והעדפה - לנושא שטחי שבו ההיפעלות הרגשית אמורה להקנות תוקף לטיעונים הכאילו מוסריים.
גדול התנאים, רבי עקיבא, לימד אותנו בעקבות הלל הזקן: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה". ובכל זאת, התלמוד מעלה דילמה היפותטית שעשויה להאיר את עינינו: "שניים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים. אם שותים שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע ליישוב". מה הייתם עושים, חולקים את המים עם החבר - בידיעה שלא יספיקו ועד שתגיעו למקור מים, שניכם תמותו - או מצילים רק את עצמכם?
התלמוד כדרכו מציג את צדדי הדילמה באמצעות מחלוקת: "דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו". זה מוסר אבסולוטי, חסר פשרות. עדיף לא לראות במות החבר, גם אם זה יחרוץ את דיננו למוות. אם המחיר של הגנה על חיינו הוא פגיעה בחפים מפשע, מוטב להסתכן בסכנות מוות ולחשוף את ילדינו לאיום מתמיד שבשיאו ממתין 7 באוקטובר נוסף. במובנים היסטוריים, במחיר כזה של אלימות, עדיף להישאר בגלות בתפקיד הקורבן הנצחי.
התלמוד ממשיך: "עד שבא רבי עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חברך". היה רגע מסוים שבו חשבו בבית המדרש כדעת בן פטורא, ולשם כך נדרש רבי עקיבא לבוא ולהציג עמדה אחרת, שתתקבל כהלכה הקובעת. הוא הוציא פסוק מהקשרו בדיני איסור ריבית ("וחי אחיך עמך" - תן לו לחיות אתך ואל תעשוק אותו), ודרש אותו כתשובה לשאלה הקיומית שהציג התלמוד: זה נכון שאחיך צריך לחיות וחובה עליך לא לעמוד מנגד אלא להצילו כשאפשר, אבל כל זה רק בתנאי שזה "עמך", כשאתה נשאר בחיים. אם קיומו סותר את קיומך - או יתרה מזו: בא על חשבון קיומך - חייך קודמים.
אם נחזור לכלל הגדול שטבע רבי עקיבא, הרי שאהבת האחר אין לה בסיס מוסרי ראוי אם לא קודם לה הכרת הערך העצמי והעדפת החיים שלי. "ואהבת לרעך - כמוך". נשים לב: כמוך! (כיוון דומה אפשר לראות בדיון מרתק של אחד העם במאמרו "על שתי הסעפים"). משמעות הדבר היא, למשל, שאסור לסכן חיי חיילים כדי להביא גופות חיילים אחרים. ועוד למדנו, שבשאלת החטופים, אסור לשקול שיקולים פרטיים, אלא להעמיד לנגד עינינו את טובת כלל האוכלוסייה ואת חיי חיילינו, ולאור זאת לבדוק, האם פעולה מסוימת מצדיקה סיכון חיים או לא.
הדיון בתלמוד מתקיים ביחס לחברים, ועדיין קובע שחיינו קודמים. על אחת כמה וכמה בעת מלחמה, כשהדילמה היא בין חיי חיילינו לבין אויבינו המשתמשים באזרחיהם כמגינים חיים. מצב שבו עלינו להגן על בנותינו מול אויב המכוון אליהן נשק כדי להורגן, תוך שהוא מסתתר מאחורי חפים מפשע (בהנחה שהם אכן חפים מפשע). הציפייה המושחתת מצד אלה המשתמשים בשם הקוד "חפים מפשע" כדי למנוע מאתנו לפעול, משמעותה הפקרת בנותינו למותן חלילה, ובלבד שלא לפגוע בחפים מפשע. ומי הם אויבינו? לא בישות רגילה עסקינן, אלא בישות נאצית שאנשיה אנסו את בנותינו, ערפו את ראשי בנינו ושרפו חיים את ילדינו עם הוריהם, ועוד התגאו בזה. הטבח ב-7 באוקטובר הכיל את כל הסממנים של רצח עם. לו יכלו, היו עושים זאת לכולנו.
כך ביחס להשפלת האויב. עד לא מכבר מחבלי חמאס ותומכיהם (רבים מהם ברשות הפלשתינית) חגגו את תמונות הזוועה של הטבח. השפלת היהודים נטעה בהם עודף מוטיבציה להמשיך ב"הצלחה" ולהרוג עוד. מבחינה זו, תמונות מחבלי חמאס בתחתונים לא נועדו לספק יצר נקמה, אלא להבהיר לאויב את עליבותו וממילא את תבוסתו. תמונות כאלה זורעות ייאוש בקרב הנאצים החדשים ומקרבות את קץ המלחמה.
בעוד שהעולם המערבי מדבר בשפה רציונלית, שפת ה"לוגוס", המזרח התיכון מדבר בשפת המיתוס. כאן שרירים וקיימים מוסדות עתיקים כמו נקמת דם, סקילה, שריפה של כופרים בעודם חיים, אונס שבויות מלחמה ועריפת ראשים. המחשבה שאויבינו מעדיפים את חייהם ואת רווחתם הכלכלית על פני הרג יהודים ופגיעה בישראל, היא כישלון בהבנת שפת האזור. עינינו הרואות שהמחוות ההומניטריות נוצלו בידי חמאס לשפר עמדות מול צה"ל. רוב המזון נגזל ביד חזקה על-ידי המחבלים ולא הגיע לאוכלוסייה. הדלק הגיע ברובו הגדול לחמאס ועזר לאוורר את המנהרות ולספק חשמל למחרטות המייצרות עוד נשק נגדנו.
אנחנו שומעים שוב ושוב דיבורים על הרשות הפלשתינית כפתרון שפוי במקום חמאס, וגם כאן הכישלון המוסרי והרציונלי מסכן אותנו. הרש"פ משלמת משכורת לרוצחי יהודים לפי כמות הנרצחים! הניסיון להבין את התופעה, להתרגל אליה "כי ככה הם", מזמין את הטבח הבא. השוואה בין אמנת חמאס ואמנת פת'ח (האמנה הלאומית הפלשתינית) מלמדת שאין הבדל ביניהן שיוצר ערך אחר. בשתיהן המטרה היא השמדת ישראל והעם היהודי בדרך זו או אחרת. סעיף 20 באמנת פת'ח שלא שונה מאז הסכמי אוסלו, הוא סעיף ג'נוסיידי, מכיוון שהוא מוחק את העם היהודי ממשפחת העמים ולמעשה לא מכיר בזכות ההגדרה העצמית של עמנו למדינה משלו במולדתנו ההיסטורית.
לכן אסור להסתפק בהשוואה בין המספרים הממשיים של המתים בשני הצדדים. עשרות אלפי הרקטות ששוגרו לישראל היו מסוגלות לרצוח עשרות אלפי ישראלים. העובדה שהצלחנו לעצור זאת אינה משנה את המטרה: רצח העם היהודי בארצו. אנחנו צריכים להתנהג כאילו ההפצצות פגעו ביעדן, ה' ישמור. טבח ה-7 באוקטובר היה תצוגת תכלית לכל התמימים שעדיין לא התפכחו מלראות נכוחה את המציאות.
במלחמה הזאת הניצחון שלנו חייב להיות ברור בקודים של האויב, ולא נתון לפרשנויות. אסור להיכנע ללחצים חיצוניים שאינם מחויבים לתקומת עם ישראל בארצו. בדילמה בינינו לבין חיי אויבינו, התשובה צריכה להיות מהדהדת וברורה: חיינו קודמים.