מיתוס יסוד במלחמת ישראל הוא המצור על ירושלים במלחמת העצמאות, שעלול היה למנוע את הקמתה של מדינת ישראל. המחקר מעלה שאספקה אכן לא הגיעה לירושלים, אך לא בגלל מצור ששׂמו עליה הערבים, כביכול, אלא בגלל מחדלים לוגיסטיים. בשנת 2002 סיכם הסופר רם אורן את זכרון המצור בספרו רב-המכר, לטרון, שזכה לציון מיוחד מוועדת פרס יצחק שדה לספרות צבאית באותה השנה. העילה לשני קרבות לטרון שהוא תֵּאֵר בספרו, מבצע "בן-נון" א' ומבצע "בן-נון" ב', שהתרחשו בשבוע האחרון של חודש מאי 1948, הייתה הצורך לפרוץ ל"ירושלים הנצורה". אורן סיפר על פגישה בין בן-גוריון לשלמה שמיר, מקימהּ ומפקדהּ של חטיבה 7, ב-15 במאי, למחרת הכרזת העצמאות. לפי אורן, אמר בן-גוריון לשמיר באותה הפגישה שהוא חרד לגורל ירושלים, כי למרות שהדרך אליה נפרצה במבצע "נחשון", הרי שב-20 באפריל "חסמו אותה שוב כוחות ערביים, שתפסו את משלטי לטרון. לטרון היא צוואר הבקבוק. רק הסרת הפקק הזה תאפשר לשיירות לעבור שם ללא תקלות, בדרכן לירושלים. נצטרך לחשוב על מבצע חדש" (עמ' 80). אחרי כשלון ההתקפה הראשונה של חטיבה 7 מביא אורן שיחה בין בן-גוריון ליגאל ידין, קצין המבצעים של ה"הגנה". בן-גוריון אמר: "אילו האמנּו שעל המשלטים שחולשים על הכביש יושבים בסך-הכל כמה מאות כפריים שעליהם ניתן להתגבר בקלות – לא הייתה שום בעיה לתת לחטיבה אור ירוק לצאת לדרך" (עמ' 213–214).¹ אבל הלגיון העבר-ירדני פלש לארץ-ישראל, והגיע למרחב לטרון רק אחרי הקמת המדינה. מכאן שלפחות מ-20 באפריל ועד פגישת בן-גוריון–שמיר, היו בגזרה "כפריים שעליהם ניתן להתגבר בקלות". מדוע בעשרים וחמישה הימים האלה, וליתר דיוק, בשלושים הימים שבין שיירת 20 באפריל לבין כניסת הצבא הירדני למרחב לטרון, לא נשלחה אספקה לירושלים? הרי ניתן היה להתגבר בקלות, לפי בן-גוריון, על מי שחסם את הדרך, אם בכלל?² הסיבה הייתה לוגיסטית: ב-20 באפריל הגיעו לירושלים כ-250 משאיות עמוסות אספקה, ולא נשלחו חזרה ריקות לתל אביב. היו לכך שתי סיבות: א. הלם-קרב שבו היה נתון יצחק רבין, מח"ט "הראל", מאז נטש את פקודיו בשער הגיא ב-20 באפריל, וברח למעלה-החמישה; ב. במשאיות אִפסנו אנשי "הראל" את הביזה שלקחו משכונת קטמון, ולא רצו שאחרים ישימו עליה את ידם. אי-החזרת המשאיות הייתה עילה לאחראים על האספקה בארגון ה"הגנה" לא לשלוח לירושלים שיירות נוספות, ולתרץ זאת בסיפור מפוברק על מצור. צה"ל והיסטוריונים אקדמיים לא חקרו פרשה זו, וכמובן לקחיה לא הופקו. את הפרשה פרסמתי לראשונה בספרי "תיק רבין – איך תפח המיתוס",³ עדכנתי אותה בספרי "דרך רבין ומורשתו",⁴ ועדכנתי שוב בספר "בריחת רבין משדה הקרב".⁵ פרסומים אלה הם אחד הטעמים לכך שכל שלוחות הממסד, לרבות אמצעי התקשורת, המתהדרים במותג של "כלב השמירה של הדמוקרטיה", נמנעו מלטפל בהם. אחרי הכרזת העצמאות אכן השתלט הצבא הירדני על רכס לטרון, בלא שום התנגדות, אחרי שננטש על-ידי גדוד 52 של חטיבת "גבעתי", ויצחק רבין, מפקד חטיבת "הראל", לא מִלֵא פקודה לשגר אליו שתי פלוגות פלמ"ח.⁶ הירדנים שלטו על הכביש ו"מנעו" מהישראלים שימוש בו. לפי חוקר המלחמות אביתר בן צדף שהתעמק בפרשה, אנשי לח"י המשיכו לנסוע על הכביש "החסום" והייתה להם אספקה בשפע.⁷ הירדנים והמצרים לא שלטו על כל המרחב בין ירושלים לשפלה, בואכה קיבוץ חולדה. ב-21 במאי הלכו אריה טפר-עמית, יאיר מונדלק ושלמה בן-שלום, ברגל, משער-הגיא לחולדה. הם חשפו את העובדה, שהדרך פנויה לחלוטין, שניתן להעביר בה אספקה ברגל, וניתן לסלול לאורכה דרך למכוניות. ואכן מייד נשלחה בדרך זאת לפלמ"ח במעלה החמישה ובירושלים אספקה ברגל. בדרך זו נוצרה "דרך בורמה", שדרכה נשלחה אספקה לירושלים. דרך אותו הציר ניתן היה לשלוח אספקה גם לפני כן, אבל למקבלי ההחלטות לא היה עליו מידע כי גם אנשי המודיעין וגם המפקדים המבצעיים לא טרחו לסייר בגזרה כדי לחפש דרך חלופית.

במלחמת יום הכיפורים לא הגיעו אמצעי לחימה רבים לחזית, לרבות פגזים ופצצות. היו אנשים במטכ"ל הישראלי, שהעריכו כי נוצר בהם מחסור, ואף דרשו ללחוץ על ארצות-הברית לשגרם לישראל בדחיפות ברכבת אווירית. הממשל האמריקני התאכזב מאוד מתפקוד ישראל וצה"ל, ולא שש להיענות לבקשה. ההיענות החלקית הגבירה מאוד את תלותנו בארצות-הברית.⁸ בדיעבד, מסתבר שלא היה מחסור ברוב אמצעי הלחימה ובפריטים אחרים. הם היו תקועים במשאיות בדרכן מבסיסי האספקה לחזית, כי הדרכים היו פקוקות.⁹ בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר התהפכה תמונת המלחמה בחזית הדרום, כשצה"ל צלח את תעלת סואץ במסגרת מבצע "אבירי לב". השלב הראשון של המבצע הצליח אך בנס, כשעד הרגע האחרון לא נמצאו הסירות, שעליהן אמורים היו הצנחנים לצלוח את התעלה ולהקים ראש-גשר. ברגע האחרון מצא אותן סרן נחיק מרק, זרוקות באחד הבסיסים בסיני והצליח בנס להביאן לאזור הצליחה, ליד מעוז "מצמד".¹⁰ בהקמת ראש-גשר לא היה די על-מנת להפוך את תמונת המלחמה. על צה"ל היה לקדם גשר יציב על התעלה כדי לקיים עורק לוגיסטי אמין. צה"ל הכין שתי חלופות: גשר גלילים וגשר דוברות. באותו הלילה נכשל צה"ל לדחוף את שניהם לתעלה בגלל תקלות מכאניות (גלילים) ולוגיסטיות (דוברות). במשך יותר מ-24 שעות שהו חטיבת צנחנים וגדוד שריון של צה"ל בגדה המערבית של תעלת סואץ, כמעט באפס-מעשה, וחשופים להתקפת-נגד מצרית, עם יכולת מוגבלת להודפה. רב-אלוף במיל' חיים בר-לב, מפקד החזית, שקל לבטל את המבצע, ולהחזיר את אוגדת אריאל שרון מגזרת התעלה, עשרה ק"מ מזרחה, למרות שקרבות "החווה הסינית" של חטיבה 14 לאבטחת האזור, בליל הצליחה, גבו קורבנות רבים מאוד.¹¹

אוגדה 162 נכשלה במשימתה במלחמת לבנון הראשונה, להגיע לכביש ביירות–דמשק בתוך 24–48 שעות, לא רק בגלל ליקויים מודיעיניים ולא רק בגלל הפקקים בדרך, אלא גם משום שביום השלישי למלחמה, לפנות ערב, לפני עין זחלתא, אזל הדלק לרבים מכלי-רכבהּ. צה"ל נכשל לספק דלק לאוגדה, והיא תדלקה את רכביה בתחנת דלק לבנונית קטנה. בגלל הזמן הרב שארך התדלוק, הצליחו הסורים להגיע לוואדי, מצפון לעין זחלתא, ולחוסמו. באותו היום, בגזרה המזרחית, לאחר יום לחימה, לא הצליח צה"ל לספק לאוגדה אספקה ליום לחימה נוסף, וכדי להתגבר על הקושי הזה, הכניס לגזרת הלחימה אוגדה נוספת, שיכלה להילחם רק יום אחד נוסף, כיוָן שגם לה לא ניתן היה להעביר אספקה.¹² אותם דברים אמורים לגבי קרב סולטן יעקוּבּ בגזרה הדרומית של המערכה.

הטבח ביישובים בעוטף עזה ב-7 באוקטובר נגרם בגלל מחדלים אסטרטגיים, מודיעיניים ומבצעיים קשים. המחדלים המבצעיים נגרמו, בין היתר, בגלל מחדלים לוגיסטיים שהבולטת שבהם – אי-החשה מהירה של תגבורת לגזרת הטבח. אבל גם לאחר שהפיקוד העליון החליט להשמיד את ארגון החמאס במלחמת "חרבות ברזל" בעזה, התגלה מחסור בהרבה פריטים חיוניים. זאת הייתה אחת הסיבות לדחיית ההתקפה, מה שאִפשר לחמאס להתארגן להגנה, להאריך את המלחמה ולגבות מחיר כבד יותר בחיי אדם. פתרון חלקי נמצא בהתארגנות אזרחית לאסוף ולשלוח פריטים חיוניים ליחידות. בשנת 2018 פרסם האלוף בדימוס יצחק בריק, שהיה לקראת סיום תפקידו כנציב קבילות החיילים, ביקורת קשה על מוכנות צה"ל למלחמה. המערכת הצבאית התנגדה לביקורת ומאז המשיך בריק להתריע ולהיאבק בהתנגדות הצה"לית לביקורת. בראיון לתוכנית "זמן אמת" ב"כאן 11", אמר בריק כי "אם היום תפרוץ מלחמה, מלחמת יום הכיפורים תהיה טיול לידה". אירועי 7 באוקטובר הוכיחו כמה הוא צדק.

אי-הפקת לקחים איננה ייחודית לצה"ל, ואף לא רק לתחום הצבאי. במהלך כל ההיסטוריה לא הופקו לקחים בכלל, ולקחי מלחמות בפרט, ועל כך הצביעו, בין היתר: במאה ה-19, פרידריך הֵגֶל, הפילוסוף הגרמני של ההיסטוריה, שקבע כי אנחנו לומדים מן ההיסטוריה, שאין אנו לומדים מן ההיסטוריה; במאה ה-20, באזיל לידל הארט, הוגה דעות צבאי, שקבע לפני מלחמת העולם השנייה, שהלקח העיקרי של המלחמות הוא שאין מפיקים מהן לקחים; וההיסטוריונית ברברה טוכמן, שכתבה כי התוצאה של אי-הפקת לקחים היא מצעד איוולת לאורך כל ההיסטוריה. את ההסבר לתופעת אי-הפקת הלקחים ניסחתי בספרי בעברית ובאנגלית, "תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות",¹³ ובמסה "הפילוסופיה של הביטחון" שפרסמתי כאפילוג בספר. את שניהם פרסמתי בהמשכים ב"מחלקה ראשונה". מכאן מסקנה פסימית: כדי להפיק לקחים לא תוכל מערכת הביטחון של ישראל לחקות מודל, שנוסה בהצלחה במערכת ביטחון אחרת. אין מודל כזה. עלינו לפתח דגם חדש, וזו משימה קשה בהרבה שמחייבת הפיכה תרבותית. את הצעד הראשון לקראת זה, אציג בהמשך הסדרה.

בשבוע הבא: מפקדי מחלקת היסטוריה של צה"ל וחוקריו הם שרלטנים; השקרים על מספר הערבים שנהרגו בדיר יאסין; ד"ר אלוף משנה בלתי אמין – אדם בלתי אמין שאין לסמוך על דיווחיו; הגרסאות הערביות אמינות יותר מהעבריות; התרבות הביטחונית השקרית קורסת לנגד עינינו.

1. רם אורן, לטרון, קשת, 2002. הענקת ציון מיוחד לספר מוועדת פרס יצחק שדה מעידה לא רק על איכות ירודה של הוועדה ומרמזת על תרבות ביטחון שטוחה ופופוליסטית. בוויכוח אִתי מעל דפי המוסף "ספרים" של הארץ טען אלוף בדימוס שלמה גזית, שהיה ראש אמ"ן, בזכות ספרו של אורן, והעריך שהספר יקבע את הזיכרון הישראלי של קרבות לטרון. יחס גזית להיסטוריה הצבאית מבהיר את מקורות מחדלו הקולוסאלי במאי 1967, בהערכת מהלכי הצבא המצרי בסיני. 2. דוד בן-גוריון לא אמר את הדברים האלה, או דומים להם, לשלמה שמיר ב-15 במאי, אלא ב-19 במאי, כיוָן שב-15 במאי שלט במרחב לטרון גדוד 52 של חטיבת "גבעתי". אי-הדיוק בספרו של אורן אינו משנה לגבי התזה שלי. 3 . אורי מילשטיין, תיק רבין: איך תפח המיתוס, הוצאת ירון גולן ושרידות, 1995. 4 . אורי מילשטיין, דרך רבין ומורשתו, הוצאת שרידות, 2010. 5 . אורי מילשטיין, בריחת רבין משדה הקרב, כרך עשירי בסדרה "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות", הוצאת שרידות, 2021. 6. סדרת ראיונות עם יגאל ידין, עם שמעון אבידן, עם יעקב פרי ועם יצחק רבין. 7. שיחות עם אביתר בן צדף במסגרת "הפורום לאִזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים", וחלקן נמצאות בערוץ "לעומק עם אורי מילשטיין" ב"יוטיובּ" ובבלוג שלי באתר "מחלקה ראשונה". 8. הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני, חשף פרטים רבים בשאלות אלה בספרו, משבר – ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם, הוצאת שלם, 2004. 9. ראיון עם נחמיה קין, ראש אגף האפסנאות. 10. ראיון עם נחיק מרק. 11 . ראו ספר המחקרים של "הפורום לאִזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים" שהקמתי, ניצחון בסבירות נמוכה, הוצאת שרידות, 2017. הספר לא זכה להתייחסות באמצעי התקשורת בישראל. 13. ראיון עם אל"ם אריק אכמון, שמִלא באותה המלחמה תפקיד של קצין לוגיסטי אוגדתי, והיה חבר בצוות, שחקר את התקלה; ראיונות עם האלוף דורון רובין, עם תת-אלוף יום טוב תמיר, עם האלוף אביגדור בן גל ועם רב-אלוף אהוד ברק. 13. אורי מילשטיין, "תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות", הוצאת שרידות, 1991.