זה סיפור עובדתי על אחד שאיננו אחד אלא כולם, לפחות רובם. הוא קצין מצטיין ביחידה מובחרת. שנים בקבע, שנים במילואים. אקדמאי עם רובה צמוד. ספרא וסייפא.
בבוקר האסון התכנסו לוחמי פלוגתו במקום שנקבע להם ונצטוו להמתין. שעה ועוד שעה ועוד שעה. אין יוצא ואין בא, ויש להתקדם עוד כמה קילומטרים אל שדה הקרב. כולם הגיעו. הם כבר מהנדסים ועורכי דין והייטקיסטים וחקלאים ומורים. כולם.
עד שנמאס להם והגיעו בכוחות עצמם לקיבוץ נטוש ומוכה וזב דם, וברגע בו ניראו שם השתנתה תמונת הקרב, והרוצחים והאנסים והבוזזים מעזה עברו למגננה עוד בטרם נהרג הראשון שבהם, ואכן בהמשך הרגו בהם.
וזו הדמעה האחת שראיתי בעיניו של הקצין הזה, שכבר 70 ימים יורה ונלחם וישן תחת כיפת השמיים ומתגעגע למקלחת. על מה? על שלא זימנו את הגעתם לקיבוץ הזועק לעזרה מוקדם יותר. על שלא הגיעו שלוש שעות קודם והיו מצילים עוד עשרות. על זה ורק על זה דמע.
וכששאלתי אם יש רפיון השיב לי בלהפך. החברים שבגרו עימו והם כבר בעלי משפחות ועובדים נורמטיביים לא ביקשו גימ"לים ולא רטנו, ואפילו ביקשו משימה קשה מזו שהם עסוקים בה בלחימה רצופה עתה.
נכון, יש גם אחרים. בשבת הזדמנתי לשמוע על משפחה מבוססת ועורפית ולא מגויסת שהמכולה שלהם יצאה השבוע משערי הארץ. יורדים. קוראי טורים אלה יודעים שאני מציע כי השערים יישארו פתוחים בפני "נפולת הנמושות" כפי שכינה אותם יצחק רבין בדיוק לשוני רב.
נכון, החיים בישראל אינם חובה אלא זכות, חרות ולא כלא. כל אחד בוחר. לכל אחד הזכות לבחור כהבנתו. ומנגד, לכל אחד הזכות לחשוב על בחירות מסוימות שהן בזויות. הקצין הזה שהוא כולם מייצג את הרוח אשר אומרת כי נשמור על הבית גם כאשר ממשלה מושחתת וגוזלת מקופת הציבור לטובת החרדים המשתמטים.
פעם חשבתי כי השיא היה לפני 50 שנים במלחמת יום הכיפורים. סיפרתי כאן בהזדמנויות שונות על אברהם צביון שבקור רוח נפלא נקלע להפצצה אווירית בבלוזה, בסיני. אני רצתי למקלט וכמעט נחנקתי בדוחק. הוא הלך זקוף אל מאחורי קיר בגובה בינוני, ואולי השתרע, וקם כאילו כלום;
ועל דני ליטאני ואני שבעת הפגזה שמעתיו נודר כי אם ייצא ממנה חי יישא אשה, וזה נמשך תשע שנים, ותמיד צחקנו שסוף טוב הכל טוב; ועל חברנו העיתונאי הבולט נחום פונדק, שעשה באותן שנים כעורך "פוליטיקן" בדנמרק, ובפרוץ המלחמה זנח הכל ובא לארץ, ונפגשנו הרחק-הרחק סמוך לתעלת סואץ, וגם אז היו הפגזות ולפתע קראו לו לחזור מיד לתל אביב, והוא ואני הבנו כי אירע דבר מה לבנו אורי אשר לחם בחטיבה סמוכה, רגע מעיק שכל אחד מבין מה משמעו, כך אכן היה. אורי נהרג. ואז חשבתי שמלחמת יום הכיפורים הייתה ההקרבה שאין גדולה ממנה.
ועתה אני מביט בנכדות ובבנים, בנכדים ובבנות שהפכו לאימהות ונושכות את השפתיים בגבורה עילאית במהלך מלחמת "חרבות ברזל", ואני יודע שאז, במלחמת כיפור, היינו רק קדימון לצאצאינו, ואני כה מצדיע להם וגאה בהם ומברך אותם כיהודי וכציוני, והדמעה השנייה שייכת לי.
ארבע קושיות
- לכבוד בנימין נתניהו: שואלים אותך על היום שלמחרת המלחמה ברצועת עזה, ואתה מציג תמונת חיים רגועה אך בלתי סבירה, ובכל זאת נניח שתושג הסכמה. אך אינך עונה על השאלה העיקרית - מי ינהל את הרצועה? האם הרשות הפלשתינית, שאתה מרבה להציגה כגורם טרור (בהפרזה קיצונית)? האם גוף ערבי שיכלול, בין השאר, את הרשות הפלשתינית?
האם תסכים להעביר את השלטון לגוף אשר יתמנה על-ידי מדינות החברות בליגה הערבית?
שאילתה חוזרת: הרשות הפלשתינית תהיה בוועדת ההיגוי לרצועת עזה או לא?
- לכבוד בנימין נתניהו: שני תחקירים כבדי משקל מצאו כי קרוב לוודאי שידעת כי הקטרים מזרימים לחמאס כסף רב בנוסף ל-30 מיליון שיחיא סנוואר קיבל לאור השמש. מדוע לא פעלת נגד קרנות אלה? בוודאי לא הרעשת עולמות, האין זה תמוה?
- לכבוד בני גנץ: אתה וגדי איזנקוט נותנים עדיפות עליונה לשחרור החטופות והחטופים על פני כל יעד אחר שגרם למלחמה. האם תסכים שתמורת החזרת כל החטופים תתמוך בהפסקת המלחמה בחמאס, ותשאיר את המצב בשטח Stand still?
הדסקית של ביבי
לקחתי פסק זמן מההצגה המגונה של בנימין נתניהו שפרס לעיני האומה את הדסקיות הנושאות את שמות החטופות והחטופים, והנה הן תלויות בהיחבא על גופו. הצנוע הידוע.
מדוע המתנתי מעט? כדי שיעבור טעמו המר של גועל הנפש.
כבר שנים שאני רואה בביבי נוכל ואנוכי ותאב שלטון ונהנתן, אבל תמיד סברתי שהוא סטייליסט, שיש לו סגנון. אז הנה גם יהלום זה נשמט מכתרו המתרוקן. ביבי, איש מסוגנן אינו מעלה בשער-בת-רבים, כלומר בפומבי, מיצג כל כך פרימיטיבי. אז זהו, גם סגנונך נמוג.