תנועת האנרכיה שסממניה חוזרים עולים בתקשורת המגויסת של ישראל היא מהגורמים העיקריים שהביאו עלינו את מלחמת "חרבות ברזל", אם לא המרכזי שבהם. התנועה, שנרגעה למספר שבועות על-רקע הרצון הציבורי החזק לגלות אחדות, אחריות ושותפות גורל, התעייפה מהצב הסטטי שכפתה על עצמה והיא חוזרת לסורה, כשבמוקד ההפרעה לתפקוד הלאומי והפגיעה באינטרסים הלאומיים, היא מעמידה את שאלת החטופים. בשבוע האחרון התגברה מגמה זו. בעקבות האירוע הטראגי בו נהרגו 3 ישראלים חטופים על-ידי חיילי צה"ל בשטח אש אינטנסיבי בחאן יונס, לאחר שהצליחו להימלט משבי החמאס והיו קרובים מאוד לשחרור, התפרצה בתנועה זו ביקורת חסרת רסן על האירוע, ומתאונת ירי חמורה הפכה השאלה לשאלת מה קודם למה - האינטרס הלאומי לאינטרס סקטוריאלי כזה או אחר, או להפך; מי שיודע לעשות יותר רעש ולהזיק למורל הציבורי - מקבל עדיפות בתקשורת האנטי-ממשלתית והופך בחוסר אחריות משוועת, לנושא הלאומי הראשון במעלה.
דומני שאילו בדקנו את מערכת האירועים בכל או ברוב מערכות ישראל, היה מתברר לנו שכמעט אין מערכה שבה לא נפגעו כוחותינו מאש דו"צ
1. זה איננו כורח המציאות, אבל זו בדרך כלל המציאות, בין אם אנו מרוצים מכך ובין אם לא. בדרך כלל הנפגעים הם חיילים, אבל יתכנו גם מצבים אחרים. ברור שזו תאונה מצערת ובנסיבות הקיימות בעזה, היא מצערת במיוחד, אבל גם החיילים נפגעו ונפגעים מתקלות מעין זו בלחץ הלחימה - ומי שפגע באזרחים היו חיילים שפעלו פעילות לחימתית בשטח-אש.
אירוע מצער זה הפך בידי תנועת האנרכיה, המדריכה כיום בהתנדבות את משפחות החטופים במאבקן נגד הממשלה
להזדמנות. ו"הזדמנות זו מחזירה אותנו לימים הרעים שקדמו ל - 7.10.23. על כן השאלה המתבקשת היא האם האירוע המצער הוא עד כדי כך חמור מבחינת ניהול המלחמה שהוא מצדיק שינוי המדיניות הלאומית שעליה הוחלט בקבינט המלחמה, או שדרגת הסבלנות והאחריות הציבורית של תנועת האנרכיה כושלת שוב, וכפי שהביאתנו אל עברי פי-פחת ערב המלחמה, היא חותרת ליצור אנרכיה וכשל מנהיגותי שיכשילו את הממשלה בניהול המלחמה וישמשו מנוף להחלפתה בעתיד הקרוב ביותר.
קבינט המלחמה קבע בתחילת המערכה את מטרותיה היסודיות - שתי מטרות: א. הכרעת החמאס ופירוק יכולותיו הצבאיות והממשליות ברצועה, ב. החזרת החטופים. החלטות אלה אושרו הן על-ידי הקבינט בהרכבו המלא והן על-ידי הממשלה. מבחינה זו זהו מתווה ניהול המלחמה עד הכרעת החמאס. בפועל הביאה מדיניות זו להחזרת למעלה ממאה חטופים מספר שבועות אחרי תחילת התמרון היבשתי והערכת הדרג הצבאי, שאושרה בקבינט, סבורה שכך יהיה גם בהמשך - בהעדר אמצעים אחרים בידי ישראל כיום, הלחץ הצבאי הוא שיביא את החמאס שוב להידברות על עסקת שחרור חטופים נוספת. בד-בבד עם הנחת -עבודה זו, נקבע כי אין להפסיק את הלחימה בשום מקרה למעט כאשר הדבר נועד לביצוע עסקת שחרור, וגם אז מדובר בהפסקה קצרה, מפני שכל הפסקה מאפשרת לחמאס להתאושש ולהיערך מחדש מול כוחות צה"ל והתוצאה הבלתי נמנעת היא הגדלת מספר חללי המלחמה שלנו, הארכת משכה, העלאת מחירה ופגיעה בשכבות רחבות (כ-120 אלף איש) של אוכלוסייה שנאלצה לעזוב את בתיה.
נראה ששיקולים אלה כלל אינם מעניינים את משפחות החטופים או את רובן, הם אינם מעניינים את אבירי האנרכיה והן סבורות כנראה שבמדינה יהודית דמם של החיילים הפקר, ואם יפגעו הישגי המלחמה בגלל עצירת מהלכיה ויהיה צורך להקריב חיילים נוספים בכדי לתקן את המעוות - "זו איננה בעיה שלהן...". אבל אם זו איננה בעיה שלהם, מדוע צריכה הבעיה שלהם להיות גם הבעיה שלנו? -
דם החטופים אדום יותר מדמם של החיילים?
ההתנהלות של תת-אירגונים חתרניים אלה מתבססת על שימוש אינטנסיבי בתקשורת מגויסת ובמסעות "הסברה" שעיקרם פריטה על נימי רגשותיו של הציבור בשאלת הסכנה הנשקפת לחטופים. הנחת מוצא מובנית בהתנהלות זו היא שהחטופים הם אזרחים, ולכן זכאים לטיפול אינטנסיבי של המדינה, ואילו החיילים מגויסים מתוקף "צו-8", ולכן הקרבתם "נסבלת"... אם יש דוגמה למה שאיננו שייך בשום צורה שהיא לסולידריות לאומית - זו הגישה המאפיינת אותו.
איש אינו יודע מה בדיוק חושב סינוואר והכל יודעים שהיא "פרא אדם" אמיתי, ובכל זאת יש במה שהוא עושה וגם במה שאינו עושה לא מעט היגיון מזווית הראיה שלו וחשוב לקחת זאת בחשבון מול דילמה כל-כך סבוכה ורגישה.
קבינט המלחמה קבע את מטרותיה כבר ביום הראשון ללחימה - שתים השלובות זו בזו: א. ניצחון על החמאס וביטול שליטתו הצבאית והאזרחית בעזה. ב. חילוץ החטופים והחזרתם הביתה. שתי ההחלטות נעות במסלולים מקבילים, ואחת אינה מחליפה את רעותה. הקשר ביניהן, כפי שהוסבר לעיל מחייב התקדמות מקבילה בשתיהן. בדמוקרטיה נורמלית, לעולם אין מצב שבו אינטרס הפרט גובר על האינטרס הציבורי, כששאלת הצדק "האבסולוטי" אינה באה על סיפוקה המלא.
נראה שבימים האחרונים, בעיקר מאז התאונה הקשה בה נהרגו שלושת האזרחים הישראלים על-ידי כוחותינו. עיצבה לה תנועת האנרכיה תפיסה חדשה שעיקריה:
חטופים לפני ניצחון. תוצאות המלחמה אינן חשובות ואם תהיינה חשובות נחזור ללחימה מתישהו... כשניצחון במלחמה יועיל להקדמת הבחירות לכנסת הבאה וכך ידיחו את ראש הממשלה נתניהו (לפחות, על-רקע הסקרים האחרונים). באסטרטגיה החדשה של תנועת האנרכיה שנתמכת על-ידי חלק ממשפחות החטופים, אותו חלק שהיה פעיל ברחובות גם לפני המלחמה, שמים אבירי האנרכיה בראש הרשימה את מה שיפרוט על נימי הרגש הציבורי ויביא להם את תמיכת המשפחות, ובסוף את הפוליטיקה - אבל למעשה הם מכוונים את המהלכים בסדר הפוך. במדינה נורמלית, היו נחשבים
מהלכים כאלה בעת מלחמה כחבלה במאמץ המלחמתי וכגובלים בבגידה.
הואיל וחרף ההצלחות הצבאיות בעזה, אנו עומדים בעימות הנוכחי על סף מציאות בה נצטרך לפעול בחזית הצפון ואולי גם בתימן, חובה להשלים את הלחימה בעזה בהקדם ובניצחון ברור ולהיערך להמשכים.
חובת קבינט המלחמה היא למדינה, לכלל הציבור ולכנסת. חובה זו קודמת למתן מענים אופטימליים בסוגיות סקטוריאליות, גם אם יש בהן מרכיב מוסרי חשוב. האופן בו נוצר איום ייחודי על קבוצת אזרחים במהלך סדרת מעשי אלימות נרחבת כמלחמה, אינו השיקול העיקרי של המנהיגות הלאומית.
השיקול המרכזי הוא לנצח במלחמה, לצמצם בכלל האבידות וליצור מצב שבתום מעשי האיבה, הוסרו האיומים העיקריים בהם לחמנו והמדינה יכולה לחזור לחיים נורמליים.
החמאס חותר למצות את "הקלפים" שבידיו לסחיטת מירב הוויתורים מישראל ולחבלה בתוכניותיה ובביטחונה השוטף - אין להתיר זאת בשום אופן. מלחמה היא אכיפה של רצונות צד אחד על הצד האחר תוך שימוש בכוח - אסור לשכוח זאת. אין להניח לחוגי האנרכיה להפעיל שיקולים סקטוריאליים ולאלץ את המדינה לקבלם (גם זה הוא סוג של מלחמה, אך ללא נשק חם). ההתנהלות חסרת האחריות של מנהיגי האנרכיה ומשפחות החטופים עשויה לפגוע בניסיונות לשחרר חטופים אבל גם לפגוע באמון ואמינות הממשלה בעיני הציבור הגדול שבניו משרתים בחזיתות - אין להתיר זאת. יש לזמנם לקבינט ולהתריע בפניהם על התנהלותם.
בד בבד יש להבהיר למאות אלפי המשפחות של החיילים המגויסים בצו 8 כי הקבינט ער להשלכות קשיי המלחמה על המשפחות ה"עקורות" ויחתור לצמצם את הנזקים והקשיים שלהן במועד המוקדם ביותר האפשרי, ובין היתר מסיבה זו, לא יתיר הפסקת הלחימה עד להשגת הניצחון (אלא לפרק זמן קצר של חילופי אסירים בפועל).
