מנקודת מבט כלכלית, 2023 תירשם בהיסטוריה כאחת הטובות ביותר בתולדות ארה"ב: האינפלציה צנחה במהירות ללא מחיר נראה לעין ובלא עלייה באבטלה. נכון לעכשיו, הציבור מסרב להאמין לחדשות הטובות או לתת קרדיט כלשהו לממשל ביידן. אבל – כותב פול קרוגמן, חתן פרס נובל, בניו-יורק טיימס – השורות הבאות עוסקות בחוסר נכונותם של כמה כלכלנים ופקידים מובילים להכיר בכך ששגו בתחזיותיהם. זה משנה משום שהיצמדות לעמדה שהופרכה, מגבירה את הסיכון שהאמריקנים "יחרבשו" את ההישג ואף יכניסו את המשק למיתון מיותר לחלוטין. בחודש מרס השנה צפה הפדרל ריזרב, כי השנה תסתיים עם אבטלה של 4.5% ושליבת האינפלציה תהיה 3.6%. בשבוע שעבר תחזיתו הייתה אבטלה של 3.8% וליבת אינפלציה של 3.2% בלבד. אבל בפועל החדשות טובות עוד יותר, משום שבששת החודשים שהסתיימו באוקטובר – הליבה הייתה 2.5%, ורוב ההערכות הן שנכון לנובמבר הנתון הוא רק 2%, זהה ליעד האינפלציה ארוך הטווח של ה"פד". מה קרה כאן? נראה שצדקו הכלכלנים שטענו, כי העלייה באינפלציה ב-2022-2021 הייתה "מעברית", בגלל מענקי הקורונה והפלישה הרוסית לאוקראינה. אולם, הפרעות אלו היו גדולות וארוכות מכפי שנתפסו בזמן אמת, וה"מעברית" הפכה לעניין של חודשים ואולי גם שנים. מה שקרה ב-2023 הוא שהמשק האמריקני התנער מתופעות הלוואי של הקורונה, כגון הבעיות בשרשרת האספקה וחוסר ההתאמה בין המשרות הפנויות לבין המובטלים. לא מדובר בספקולציה, מדגיש קרוגמן. השילוב של עלייה בתעסוקה וירידה באינפלציה הוא בדיוק מה שמצפים לו במשק בו משתפרות שרשרות האספקה. זה גם מה שרואים כאשר מתבוננים במשק בצורה פרטנית: המחירים ירדו בצורה החדה ביותר בענפים שצמחו בצורה המהירה ביותר. ומודלים סטטיסטיים המכלילים באינפלציה את שרשרת האספקה, היו מדויקים יותר בשנים האחרונות מאשר המודלים המקובלים. אולם, כלכלנים רבים שטעו בפסימיות שלהם לגבי האינפלציה – ובראשם השר לשעבר לארי סאמרס – עדיין אינם מוכנים לקבל את המובן מאליו, טוען קרוגמן. הם טוענים, שהקרדיט מגיע לפדרל ריזרב ולמדיניות העלאת הריבית. במקור הם טענו, שה"פד" צריך ליצור אבטלה מרובה כדי להוריד את האינפלציה, וכי אם הוא ישכנע את הציבור שהאינפלציה עומדת לרדת – זו תהיה נבואה המגשימה את עצמה. אין ראיות שיוכיחו שזה מה שקרה. שוקי ההון מייחסים חשיבות רבה לצעדיו של ה"פד" – אבל לא היצרנים והעובדים; הללו מבססים את החלטותיהם על מה שהם רואים סביבם. יש גם תקדים היסטורי. לפני כעשור טענו כמה כלכלנים וקובעי מדיניות, כי הקיצוץ בהוצאות הממשל יגדיל את התעסוקה משום שהוא יעודד את ההשקעות; הם טעו לחלוטין. קרוגמן מבהיר, כי אינו בא בטענות ל"פד" על העלאות הריבית בעבר. בשנה שעברה לא היה ידוע שסיפור האינפלציה ישתנה לטובה, וההעלאות לא גרמו מיתון (לפחות בינתיים). הוא מודאג מן העתיד: הפסימיים שטעו, מזהירים כעת את ה"פד" מפני הורדה מהירה של הריבית. הם טוענים, כי יהיה קשה לבלום עלייה מחודשת באינפלציה, וכי קשיחותו של הבנק המרכזי הייתה קריטית בהורדתה. המשמעות היא שלשיטתם צריך ליטול סיכון רציני של מיתון כדי לשמר את אמינות המאבק באינפלציה של ה"פד". אלא שלטענותיהם אין ראיות. לא הושג ניצחון מוחלט במאבק באינפלציה, אך כעת יש יותר סיכון של מיתון מאשר של חזרת האינפלציה. הסיכון יגבר אם קובעי המדיניות יאזינו לאנשים שאינם מוכנים להודות שטעו בנוגע לאינפלציה ודבקים בתיאוריה כוזבת לגבי האופן בו ירדה.