השופטת: הילה שור, רשמת בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים

המועד: יום שני, 11.12.2023, שעה 12:45

הנושא: דיון מקדמי - ביטוח לאומי

הרשמת הילה שור מנסה לשכנע את בא-כוחו של המערער, כי עדיף לו לוותר על הערעור: "יכול להיות ששכרו של אדוני ייצא בהפסדו, כי יקבעו לו אחוזים נמוכים יותר". עורך הדין אינו מסכים איתה, ושור מגיבה: "אדוני לא צריך להסכים אתי. אדוני צריך לשכנע את הוועדה. אני לא רופאה". יש לה הצעה טובה יותר: "שיגיש תביעה חוזרת. ללכת פה עם הוועדה ראש בראש - זו סמכותה הרפואית. עם כל הכבוד, זו לא סמכותי. יש לאדוני מסמך רפואי שאומר שמצבו חמור יותר?" שור מאפשרת לבא-כוח המערער להיכנס לדבריה, אך אחרי כמה פעמים היא מרימה מעט את קולה: "תפקידו של אדוני להקשיב למה שבית הדין אומר ולא להתפרץ לכל משפט. לערעור של אדוני אין שום טעם מעשי. לאדוני אין שום מסמך שמעיד על הגבלה תפקודית חמורה יותר. הטענה של אדוני שיש לשקלל את אחוזי הנכות, אין לה אח ורע, היא לא נסמכת על שום מקור נורמטיבי. אדוני ימחק את הערעור". הוא מסרב, וכל שנותר לשור לעשות הוא להעביר את התיק לשופט. אבל גם כתיבת ההחלטה אינה עוברת בשקט. "בית הדין מציין שלא הוצג בפני הוועדה כל ממצא או תיעוד אובייקטיבי". עורך הדין: "מאיפה בית הדין לומד את זה?" שור: "מזה שלא צירפת". עורך הדין מרים את הקול: "אני אומר שמה שגבירתי כותבת לא מבוסס. המסקנות שגבירתי כותבת לא מתאימות למה שהוצג בפני הוועדה". הוא מכתיב בעצמו: "שמעתי את הערות בית המשפט". שור מגיבה: "אלה לא הערות". קביעת לוחות הזמנים יוצרת עימות נוסף. "כמה זמן אדוני צריך? אנחנו במלחמה ולאדוני יש ילדים", מנסה שור ללכת לקראת בא-כוחו של המערער. הוא מבקש 60 יום, אך שור מגיבה: "זה לא יהיה. יש כאן תיק שצריך לקדם אותו. 21 יום. אדוני כבר עשה עבודה יפה מאוד בערעור". הוא מתווכח ושור חותכת: "30 יום ולא מעבר. צריך לרחם עליו. אדוני יקח 30 יום, חברתו צריכה לסכם, שופט צריך לתת פסק דין, זה יקח הרבה זמן". אבל שור מסיימת את הדיון ברוח טובה: "אדוני ישמור על עצמו בתקופה הקשה הזאת".

"בהיבט האנושי, חבל לי עליה"

את הדיון הבא, בעניינה של צעירה לקוית שמיעה, פותחת שור במרץ: "איך אנחנו מתקדמים עם התיק הזה? תראו, יש פסק דין של בית הדין הארצי ששואל מה קורה כאשר המסקנה היא שאי-אפשר להשתלב [בעבודה] אלא אם כן יש עוד מישהו שמלווה, או שאפשר להשתלב רק בעבודות שלא צריך בהן תקשורת. בית הדין אומר שקשה להתייצב עם אדם נוסף, וזה שאין תקשורת - זה קשה מאוד לעיכול, כי כל השתלבות במקום עבודה צריכה תקשורת בין-אישית מינימלית". שור פונה לנציגת הביטוח הלאומי: "ראיתי את מה שגבירתי כתבה. אני יכולה לקבל שאין טעם פרקטי, אבל הגברת אומרת שיש טעות משפטית, שהיא מגיעה עם מתורגמן, שהוועדה צריכה לנתח ולהגיע למסקנה. יש לי קצת קושי עם החלטת הוועדה. הפריזמה [של ההחלטה] לא נכונה. היו צריכים לבדוק אותה בפריזמה הנכונה, לשלוח אותה לבדיקה כמשתכרת ולא כעקרת בית. גבירתי מקבלת את ההמלצה? אני יכולה להפסיק את הנאום?" בא-כוח המערערת מגיב ושור מתערבת: "כאן אדוני נכנס לתמונה, בתור בה כוחה. זו בחורה צעירה. אם היא תקבל שיקום כמו שצריך, היא תוכל לבדוק למצות זכויות וגם הכשרה שתאפשר לה להשתלב בשוק העבודה. זו בחורה מאוד צעירה. בהיבט האנושי, חבל לי שהיא תשב בבית כל החיים ולא תגשים את עצמה. גם אם היא תקבל קצבת נכות מלאה, חבל לי עליה. תראו איך היא יכולה לקבל שיקום. אז אני רושמת שאדוני שמע אותי שנכון יהיה לבדוק למצות את זכויותיה לשיקום". שור מכתיבה החלטה בהסכמה, לפיה עניינה של המערערת יחזור לוועדה, אשר "תשקול שוב את קביעתה בשאלת אי-כושרה של המערערת להשתכר, וזאת בשים לב לליקוי השמיעה בו היא לוקה ולמכלול נתוניה האישיים. בהקשר זה תתייחס הוועדה לטענות המערערת, ולפיהן ליקוי השמיעה ושיעור דרגת הנכות שנקבעה בגינו, מצביעים על הפרעת תקשורת משמעותית, המשפיעה על תפקודה היום-יומי, וכי הפרעה זו אמורה לשקף דרגה אובייקטיבית של דרגת אי-כושר להשתכר. "תשומת לב הוועדה ששורת מסקנה אינה שורת הנמקה, וכי עליה לנמק את מסקנתה, כך שגם מי שאין מומחיותו בכך יוכל לרדת לסוף דעתה". היא פונה לבא-כוח המערערת: "אדוני יכול להדפיס את פסק הדין [של הארצי] ולהראות אותו לוועדה, זה הכי נכון". לבסוף שור פונה לשני הצדדים: "להקריא עוד פעם את כל ביחד או שזה בסדר? מצוין, תודה רבה לכם".

"יופי שאדוני תומך באשתו"

כעת יש לשור אתגר: מערערת באה בימים בלתי מיוצגת. כידוע, במצב כזה צריך בית המשפט לסייע - אך כמובן בלי לעבור את הגבולות. נספר כבר עכשיו, כי שור עומדת בו בצורה מכובדת. שור פותחת בסבלנות רבה ומבקשת שהמערערת תסביר מה קרה. בקיצור נאמר כי היא נחבלה ברגלה ב-1997 ומאז ביקשה מספר פעמים מהביטוח הלאומי לקבוע שמצבה החמיר, אך נדחתה. את רוב הדיבורים עושה בעלה של המערערת; "יופי שאדוני בא ותומך באשתו, כך צריך", מחייכת שור. היא מאפשרת לו לדבר ממש מול הדוכן ולהציג לה מסמכים. "תראה לשופטת", אומרת לו אשתו, וגוררת תגובה מבודחת למחצה של שור: "רשמת. רשם זה שופט מאוד קטן. זה כמו ההבדל בין כיתה א' לכיתה י"ב". שור מביטה בסבלנות במסמכים: "לאט-לאט, הכל בסדר. אדוני יכול להראות לי את הערר, בבקשה? אז אני אכתיב מה קורה שם. זה בסדר שאני אקרא את זה?" בהמשך שואלת המערערת את שור האם היא יכולה להראות לה את רגלה, ונענית: "אני לא רופאה. זה החיים האישיים שלך, זה הגוף שלך, אני לא רוצה להיכנס לך לעניינים האישיים. אני אשמע אותך אחרי בעלך". בהמשך היא מבקשת שוב, ושור מציגה נימוק נוסף: "הכל בסדר, אל תתאמצי לעמוד, את יכולה לשבת". "אדוני רק יישב כדי שאני אוכל להסתכל גם על אשתו ולדבר לשניכם", נכנסת שור לגופם של דברים. שור צריכה למעשה להסביר לשניים מדוע אין להם עילה לערעור, והיא עושה זאת באיטיות ובסבלנות. "מה שהיה עם הפוסק בשנת 2020 - עבר הרבה זמן. הסמכות של בית הדין איננה על דרג ראשון. היה צריך להגיש ערר מאוד מהר. "יש כל כך הרבה פסקי דין שניתנו - שב, שב, הכל בסדר. אני חושב שגב' כהן רוצה שתשב שם. יש פסקי דין רבים שדיברו בדיוק על הטענה שלך - שכאשר פוסק יושב כמה פעמים על אותו ערר, זה לא עילת פסלות, זה לא דעה מוקדמת. אני אומרת את זה כדי להרגיע אותך, שבדין זה בסדר. "מה קורה בוועדות להחמרה? הוועדה חייבת לשאול את עצמה האם המצב הרפואי שאני רואה היום קשור לפגיעה שהייתה אז. כל ועדה דנה עוד פעם בקשר הסיבתי. פה אומרות כל הוועדות שהמצב הוא ניווני מתמשך. זו קביעה רפואית. גדר סמכותו של בית הדין לעבודה היא לדון רק בטענות משפטיות על הוועדה לעררים. אדוני יראה לי מסמך שיצביע על טעות משפטית - אני אוכל לשקול. "אני מבינה שהמצב של הברך מאוד מורכב, ואני רואה את גב' כהן, אבל לא רופא, אני לא יכולה להיכנס במקומם. אני מציעה שתפנו לייעוץ המשפטי ושיראו אם יש טענה שהם יכולים לעזור לכם. אולי אפשר לנסות למצות זכויות בענף אחר. בת כמה גבירתי? יש לך סיעוד? שגבירתי תיבדל לחיים ארוכים עד 120 בבריאות טובה".

"אני שואלת אם לטרטר אותך"

שור מאפשרת לבעל לטעון שוב, ושבה ומסבירה: "הוועדה הסתכלה על מצב שהוא הרבה יותר מאשר השינויים. זה משהו שהוא הרבה יותר מהפגיעה שהייתה אז. אז הייתה חבלה, היום המצב הרבה יותר קשה. אם אדוני היה מראה מסמך רפואי שאומר שהמצב היום הוא תוצאה של החבלה. הרופא המטפל שלה לא מקשר בין הדברים. אני לא יכולה לומר לוועדה מה לעשות מבחינה רפואית. "זה משהו שצריך לחשוב עליו, אם אנחנו רוצים להמשיך. אם לא יודעת אם בית הדין יוכל להתערב. אתם יכולים ללכת לטעון בפני שופט, אצלי זה רק דיון מוקדם. שופט יראה אתכם וישמע אתכם ואז יקבל החלטה. המטרה שלי היא לשקף לכם מה שעולה מהתיק, ומה שעולה הוא שאין קשר סיבתי בין מה שקרה ב-1997 לבין המצב היום". שור מסבירה כיצד פועלות הוועדות וחוזרת למה שמתרחש בהליך המשפטי: "לרשם יש יותר זמן להסביר לכם מה רואים בתיק ולראות מה יש ומה אין. אלא אם יהיה לי מסמך מרופא שמסביר שיש קשר בין מה שהיה ב-1997 לבין מה שרואים היום, אני לא בטוחה שלערעור הזה יש הרבה סיכוי. אני לא רושמת את זה; אני אומרת לאדוני ותחשבו מה אתם עושים. "כל חצי שנה את יכולה ללכת לביטוח לאומי, עד 120. בתיק הזה הוועדה נימקה מאוד יפה. אני לא רואה שיש סיבה להתערב. אם את מקבלת סיעוד, אולי תבקשי שיעשו לך החמרה בסיעוד? כי אני רואה שאת מאוד סובלת. אולי יתנו לך קצבה גבוהה יותר". המערערת אומרת שהיא כבר ברמה גבוהה מאוד בקצבת הסיעוד; "רמה שש - שאדוני לא יראה את זה אף פעם, מרותקים למיטתם", מעירה שור. המערערת: "את לא יכולה לעזור לי?" שור: "אני עובדת לפי החוק. במסגרת החוק - עד חצי המלכות. כשזה החוק, יש לי בעיה. תביאו לי מסמך של רופא שאומר שהמצב שהוא רואה היום קשור לתאונה. אני רק משקפת לכם, שתקחו את זה בתור מחשבה לדרך. הרבה שנים אומרים לכם שאין קשר. הסיכוי שיהיה - אני לא יודעת, אני לא רופא. אתם רוצים - אפשר להמשיך; אני לא יודעת מה התועלת בזה". הבעל מסביר לאשתו, השואלת: "שופט צריך כסף?" שור: "מה פתאום. זה לא עניין של כסף. אני שואלת אם לטרטר אותך עוד פעם. כרגע אני רואה שהעניין שלכם נבחן על-ידי הוועדה כמו שצריך. אני לא רואה טעות משפטית". הבעל מבקש זמן לבדוק. שור: "אין בעיה. אני אעביר את זה לשופט, ובינתיים אם תחליטו אחרת - תודיעו לי". היא מכניסה את הדברים להחלטה ומציינת: "זה יקח הרבה זמן. יש לנו כרגע קצת מחסור בשופטים. יש לאדוני זמן, אדוני יתייעץ. שתהיה לכם בריאות טובה עד 120". הבעל אומר שנהנה ושור משיבה: "גם אני נהניתי מכם. לראות את שניכם ביחד זה מאוד נחמד".

השורה התחתונה: שור מתכוננת היטב לדיונים ומנהלת אותם ביעילות, גם אם לא תמיד יכולה לשכנע את המערערים שאין להם סיכוי. צריך לזכור, במיוחד בתיק של המערערת הבלתי-מיוצגת, שלמעשה אין היא יכולה להזהיר שייפסקו הוצאות, שכן הדבר אינו נהוג בערעורי ביטוח לאומי. ניהול הדיון השלישי היה מופתי, גם אם קצת התארך; האנושיות הייתה חשובה מאוד, ואין ספק שבני הזוג קיבלו את יומם.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 9.