הפסוקים העתיקים שנקרא בשבת נשמעים חיים ואקטואליים. החשבון העתיק בין בני לאה לבני רחל, שהוביל לקרע בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, לא הסתיים. במהלך ההיסטוריה לבש ופשט צורות. הוא נמצא במתח המורכב - מתח מְאַכֵּל ופורה כאחת - שבין היסוד הדתי ליסוד הלאומי שבאישיותנו הקולקטיבית. הסאגה המשפחתית בבית יעקב מגיעה לשיאה. יוסף, המופיע כשליט מצרי, מאשים את בנימין בגניבת גביע הכסף ועומד להשאירו במצרים כעבד. האחים הנבוכים לא מתווכחים, אלא מקבלים את הדין. "הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוו‍ֹן עֲבָדֶיךָ". זה לא אתה אלא החשבון שהמתין 22 שנים מאז שמכרו את אחיהם. כמו רסקולניקוב של דוסטוייבסקי ("החטא ועונשו"), המבקש להתנקות ולכפר על הרצח, ולכן דוחף מדעת ובלי דעת להיתפס. "מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו" (רש"י). אבל המצרי מתעקש: זה רק בנימין שגנב. לכאורה, דרך ללא מוצא. רחל ויוסף אינם ועכשיו בנימין. האם הקיץ הקץ על בית רחל? מאוד מפתה מבחינת האחים לחשוב שהם נמצאים "בצד הנכון של ההיסטוריה" וחוק הברירה שדחק את ישמעאל ועשיו מחוץ למשפחה, חל גם על בית רחל. אבל יהודה התכונן לרגע הזה מאז שהציע לאחיו למכור את יוסף, לנוכח אביו האבל והמשפחה המתפרקת. הוא מבין שאין קיום למשפחה ללא כל ענפיה, ובלי בנימין יהיה זה סוף החלום האברהמי. לכן הבטיח לשמור עליו: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ, אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ - וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים". יעקב שמע בהבטחת יהודה השלָמָה עמוקה עם מקומה המכריע של רחל לקיומו של בית ישראל, "כל ישראל ערבים זה בזה". יוסף חלם שהאחים משתחווים לו. משמעות החלומות הייתה ביטול הסקטוריאליות המשפחתית והשבטית, והכרה ברעיון הלאומי הגדול יותר שבשמו הלך אברהם מארצו וממולדתו ומבית אביו אל הארץ הטובה: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי (עם) גָּדוֹל". מכירת יוסף הייתה ויתור על החלום הלאומי והתכנסות לתוך שבטיות זועפת בתחרות על השאלה מיהו הנבחר. יהודה מוותר בנאומו על עצמו למען בנימין: "וְעַתָּה, יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו". בחיר בניה של לאה מוותר על חייו לטובת הנציג האחרון של בית רחל, כלומר לטובת הרעיון הלאומי. יוסף מצדו לומד להכיר באחריותו. נאום יהודה וניסיון חייו לימדוהו, שגם לו חלק במכירתו, בשל המחשבה שהכול סובב סביבו ורצונו לדחוק את הקץ וללחוץ את אחיו לקיר. הוא מבין שלא היריבות בין לאה לרחל עמדה במוקד הסכסוך, אלא היריבות בינו לאחיו, שגם הוא טיפח והוסיף שמן לאש השנאה. למי מכוונים דברי יהודה? לא רק לשליט המצרי; הוא מדבר גם לאחיו, שותפיו לדרמה. הוא בוודאי מפנה את דבריו לאלוהיו: גם אם הוא מייסר אותם על הצער שגרמו, הם לא מתייאשים ולא מוותרים. הם ירעישו עולמות ויחפשו כל סדק בקיר האדירים שהוקם כמחיצה במשפחתם. יהודה קופץ לבור כדי לחלץ את אחיו. זאת הסיבה שדבריו מכוונים גם ליוסף אחיהם, היכן שלא יהיה, לומר לו שהם פה כדי לפדות אותו. ואם לא ימצאוהו, לכל הפחות יפדו את בנימין אחיו בן אמו. ויוסף שומע מאחורי מסכת השליט המצרי, והמילים מהדהדות בנפשו כקולות מים רבים השוטפים את הכעס והשנאה שגבהו עם השנים. דברי יהודה מכוונים גם לשבטי ישראל: הממלכה הדרומית (בית לאה) והממלכה הצפונית (בית רחל), יהודה ואפרים. חרב הפילוג הזאת עמדה ביסוד חורבן הבית הראשון במאה השישית לפנה"ס. הנביא יחזקאל שמע את ייאושם של גולי בבל: "הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ!". ובאמת, מהיכן ישאבו תקווה? הם לא הכירו אפשרות של גאולה אחרי הגלות, וחששו להיעלם ממפת ההיסטוריה. לכן מוסר יחזקאל את חזון העצמות היבשות הקמות לתחייה והופכות להמון שבכוחו לעלות ארצה ולחדש ימיו כקדם: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל... וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם". כ-2500 שנים אח"כ התכתב המשורר נ"ה אימבר עם תחושות דומות בקרב יהודי תקופתו ועודדם: "עוד לא אבדה תקוותנו". הנה בתשתית ההמנון הלאומי נמצא חזון הגאולה של יחזקאל. אבל התקווה לא מסתיימת בעלייה ארצה: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי... הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם... וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם; וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי (עַם) אֶחָד בָּאָרֶץ... וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד". יהודה מדבר גם אלינו, אזרחי מדינת ישראל, צאצאי שבי ציון. יהודה וישראל (יוסף) הם שני הצדדים במטבע הזהות שלנו: היהודי והישראלי. כדי לגרום ליוסף להפיל את המסכות ולהתוודע - ולהפך: כדי לגרום ליהודה לצאת מהשבטיות המגזרית - דרושה מסירות נפש של כל צד על הצלת הצד השני, ממש כפי שקורה כיום בעזה. זהו צו הנבואה החורז את ההיסטוריה של עמנו: אסור לנו כחברה לוותר האחד על השני, גם אם המחלוקות עמוקות וקשות. אנחנו משלימים זה את זה. בעומק החלומות בספר בראשית שכן החלום הגדול של זקננו אברהם בברית בין הבתרים: גם אם נצא לגלות קשה ("יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם"), בסופו של התהליך ההיסטורי נשוב הביתה: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה". החלום הזה הזין את חלום הדורות: "בְּשׁוּב ה' אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן - הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". חלום לא רק במובן של משאת נפש וכיסופים, אלא כזרם מעמקים היסטורי הדוחף את המציאות לתכליתה, ואת עמנו לתכליתו ולמולדתו. זאת, נגד כל הנאבקים בנו: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". גם אם ניוותר בבידוד נצחי וכוחות אדירים ייאבקו בנו, "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ", והשחר יעלה. "תַּעֲלֶה רְנָנָה, הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה/ וּלְגִילַת אֲבַדּוֹן עָלָה שַׁחַר./ הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה, הוֹי גִּילָה נוֹשָׁנָה/ הָאַחִים! אוּלַי פַּעַם לְאֶלֶף שָׁנָה/ יֵש לְמוֹתֵנוּ שַׁחַר!", כתב אלתרמן בפואמה הנבואית "שמחת עניים" לנוכח הצבא הנאצי שהיה בדרכו לארץ ישראל. יש פה שיעור היסטוריוסופי גורלי שספר בראשית מלמדנו: אומנם אנחנו פועלים בכוח רצוננו ומתמודדים עם האירועים המתגלגלים לפתחנו הפרטי והלאומי, אבל מתחת לפני השטח פועלים כוחות גדולים ועמוקים יותר, שבפרספקטיבה היסטורית יוצרים תמונה אחרת ומשמעותית מזו הנראית כאן ועכשיו. או אז מוסרות המסכות ונשמעת הקריאה הגואלת: "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?"