ממשלת ישראל בראשות נתניהו, שנבחרה בעקבות בחירות 1 בנובמבר 2022, הושבעה פחות משלושה חודשים לאחר מכן. זמן קצר לאחר מכן, נקלענו כולנו לעידן האנרכיה, שאותו כפו על המדינה גורמים פורעי-חוק וסדר כמהלך מכין ומוביל להדחתה של הממשלה הנבחרת. את המהלך יזמו, ניווטו וניהלו מנהיגי התנועה באמצעות מניפולציות של אי-סדר ציבורי שכונו "הפגנות מחאה לגיטימיות" ושבירה מאורגנת היטב של מסגרות הניהול הממלכתיות והצבאיות שלנו. תוכנית פרחחית-אנרכיסטית זו נתמכה בעיקר על-ידי: 1. מערכת המשפט, 2. השמאל הקיצוני הפוסט-ציוני, 3. הדיפ-סטייט הישראלי בתמיכת גורמים אינטרסנטיים בתנועה הרפורמית בארה"ב, 4. גורמים פוליטיים ואידאולוגיים אנטי-ישראלים בארה"ב (בעיקר במפלגה הדמוקרטית), 5. חוגים בצה"ל ובמערכת הביטחון, שהשתלטו על מערכים קריטיים לביטחון הלאומי והציבו בהם את תומכיהם המובהקים (כאנשי מילואים או כמתנדבים) במשך שנים, 6. גורמים אנטי-שמיים ואנטי- ישראלים באירופה וארה"ב 7. שונאיו האישיים של נתניהו ורעיון הגמוניה הפוליטית של הימין. אירועי החגים של תחילת השנה היהודית תשפ"ד, במיוחד אירועי יום הכיפורים האחרון בת"א סימלו ניסיונות בהיקף נרחב לשנוי הציביון היהודי של החגים הלאומיים, והצביעו על מגמת הזרם ה"גלובליסטי", המפעיל את האנרכיה ותומך מבית ומבחוץ. אלה היו מצעה ומחולליה העיקריים של הטרגדיה ב-עוטף עזה ב-7.10.2023, יום שבת, "שמחת תורה" תשפ"ד. ובכדי לברוח מהשלכות אחריות זו, חזרו מיד עם תחילתה של מלחמת "חרבות ברזל" לדרישה להותיר על-כנם את בכירי מערכת הביטחון שכשלה בענק, אבל לפטר ללא דיחוי את ראש הממשלה. נתניהו הכיר בסיכונים הקיימים בשלטון החמאס ברצועה והזהיר לא אחת מהם, אבל ביקש להשתמש בהזדמנות שיצר שלטון זה למניעת הקמתה של מדינה פלשתינית בתחומי ישראל ברוח "אסון אוסלו". בדיעבד מסתמן שאזהרות אלה נפלו על אוזניים ערלות, או נדחקו לקרן זווית, כאשר צמרת צה"ל ומערכת הביטחון הפכה ממנגנון ההגנה הלאומי המרכזי לאחת ממוקדי השליטה של הדיפ-סטייט הישראלי שתפקידו המרכזי היה לבלום מהלכי סיפוח של איו"ש ועיצוב הגבול הריבוני המזרחי שלנו על קו הירדן. מערכת משפט נתניהו היה מלכודת של הדיפ סטייט לימין, שנטרלה את חופש הפעולה של מנהיגו. בסיוע טענות "מקצועיות" חוזרות שהחמאס מורתע בהשפעת פעולות "התגמול" שהפעיל מולו צה"ל מפעם לפעם "במבצעים" מוגבלים כאלה ואחרים, ניתן לשמר מציאות זו. הימין בגופי הבקרה הממלכתיים, בעיקר ועדת חוץ וביטחון, הוועדה לביקורת המדינה וועדת החוקה וועדת הכספים, נרדם בשמירה! בהרכב האנושי המאכזב של נציגיו בוועדות אלה, לא גילה שום רצון, אחריות ויוזמה, לבחינה בלתי-תלויה של התנהלות מערכת הביטחון, מול תפיסת ביטחון לאומית שאמורה הייתה להיגזר ממצעי מפלגות הקואליציה הימנית "מלא-מלא". ההזדמנות לשנות את המציאות מן היסוד בימי הנשיא טראמפ הוחמצה, וההיערכות של האופוזיציה בשיתוף עם "הדיפ סטייט" למסע האנרכיה שבא בעקבות הצעת הרפורמה המשפטית, נעלם כליל מעיני הימין - שני מחדלים היסטוריים אדירים!

הסתערות סופית ומכריעה

ארבע חולשות מרכזיות אפיינו מצב דברים זה, שלושתן ממוקדות בחוסר אחריות של הנהגת המדינה - הפוליטית והצבאית כאחת. א. רשלנות מודיעינית בכל הרמות לגבי המציאות הביטחונית הכוללת בעזה ובשאר החזיתות, והיערכות לאפשרות לחימה בהן. ב. הפיכתה המהירה של אירן למנהיגה ולמפעילה הראשית של מעגל האש סביב ישראל ולמובילת מסע התעמולה לערעור תדמיתה ומעמדה הבינלאומי של ישראל. ג. ההשלכות האסטרטגיות של הצטרפות אירן לגוש הסיני-רוסי בחזית הגלובלית המתהווה באזור, מול חולשתו היחסית של המערב בראשות ארה"ב. ד. התמסרות הנהגת המדינה למלחמה אזרחית לא חמושה, ששכנעה את אירן ושותפיה שישראל בשלה למכה צבאית שתפורר אותה מבית ותכין אותה להסתערות הסופית והמכריעה. למזלה של ישראל פיקד על המהלך של 7.10.23 סינואר, איש האחים המוסלמים, שראה באירן "ספונסורית" אבל לא מנהיגות-על, ופעל באירוע בעצמו ללא תאום עם "שותפיו כביכול". התנהלות זו, חרף חומרתה האובייקטיבית, הצילה את ישראל מאסון חמור שבעתיים¹. גם זו סוגיה שחייבת להיבחן על-ידי ועדת החקירה שתקום לבדיקת מחדל שמחת תורה תשפ"ד וספיחיו המלאים. מסתבר שיריבי ישראל ראו והבינו את התמונה המתהווה בתוך ישראל וסביבה טוב בהרבה מרוב הישראלים. אינדיקציות תקשורתיות שונות מעידות שהחששות המרכזיים של תנועות אנטי-ישראליות אלו כללו: א. אובדן ההגמוניה השמאלנית פוסט-מודרנית ופוסט-ציונית שהתפתחה בישראל בהשראת המערב בראשות השמאל האמריקני. זאת כתוצאה מהתחזקות הזרם הלאומי-שמרני-ימני בישראל, לצד גידול דמוגרפי במספר הישראלים המשתייכים לזרם זה ותומכים בו פוליטית. עובדה זו נראית לעין בברור בתמהיל אוכלוסיית הגיוס למלחמה - בעיקר לכוחות היבשה - אחרי 7.10.23. מכאן נולד גם חשש מוגבר לעיצוב ההוויה הישראלית על-פי הגישה היהודית-ציונית המשתקפת במגילת העצמאות ומגדירה את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ברוח הפרשנות של המרכיב האזרחי הדומיננטי בה, כיאה לדמוקרטיה קלאסית. ב. חשש מכך שישראל, ברוח התפיסה הרואה בארץ-ישראל המערבית את מדינתו של העם היהודי מדורות, תספח את איו"ש וכך תגדל בממדיה, עוצמתה והשפעתה הגיאו-פוליטית בעם היהודי ובמערכת הבינלאומית. כך עשוי להקיץ הקץ על תקופה ארוכה של היסוסים מדיניים פרי אידאולוגיה קלוקלת ולחצים בינלאומיים עויינים, על התקווה שניתן יהיה להסיג לאחור את השפעות המהפך הימני של 1977, לבלום את אופיה היהודי המתחזק ולכוון את ההתפתחות העתידית לעבר מדינה רב-לאומית (מדינת כל אזרחיה) ברוח הגלובליזציה של השמאל הקיצוני במערב. ג. התחזקות ההכרה בציבור היהודי בישראל שהסכמי אוסלו הם כשלון אסטרטגי וסכנה לביטחון הלאומי. חמאס כשלעצמו איננו איום קיומי, אבל הצטרפותו למאמץ ההתפשטות האימפריאלית של אירן, מגדיל את סכנותיו בשל קרבתו למרכזי האוכלוסייה של ישראל בדרום ותנועותיו החופשיות בה. ברור שעניין הכרעת הסכסוך הישראלי-ערבי לכיוון של החלת החוק הישראלי על איו"ש והסכמים עם סעודיה ומדינות ערביות-מוסלמיות נוספות - יתמיר סוגיה זו סופית לממדים ולאופי של בעיית פליטי מלחמות 1948 ו-1967 (ומלחמת חרבות ברזל"). בפליטי-מלחמה ערביים אלה יש לטפל כבפליטים, באמצעות סוכנות הסעד הכללית לפליטים של ארגון האו"ם. במקביל חייבים לבטל כליל את אונרא שהוא ארגון להנצחת בעיית הפליטים וניגוח ישראל בעולם.

תרדמה אידיאולוגית

המציאות הפוליטית הפנימית והביטחונית-מלחמתית מתחוללת כאשר בראש הממשלה עומד בפעם השישית ברציפות נתניהו, וכאשר המשפט המבויים נגדו ניצב על סף כישלון חוקי וציבורי מובהק. סביר להניח שבשל גילו והשחיקה האינטנסיבית ממנה סובל נתניהו לא מעט אחרי 6 הקדנציות הרצופות בהן הוא מכהן כראש ממשלה, קטֵן הסיכוי שירוץ לכהונה נוספת בתום 4 השנים של הקדנציה הנוכחית. מנהיגותו המשמעותית והממושכת של נתניהו במדינה ובליכוד, חוללה "תרדמה" אידאולוגית ופוליטית במפלגה זו וניוונה בה את התהליכים הדמוקרטיים ואת הדינמיקה הפוליטית של ארגון חי ותוסס. אף על-פי שפורמלית התקיימו בליכוד בחירות מקדימות לפני כל מערכת בחירות לאומית, היו אלה בחירות "יצוגיות" אבל בהחלט לא בחירות אידאולוגיות, וספק אם יש מישהו בליכוד היודע לתאר כהלכה ובנאמנות את מצב הרוח הלאומי, חברתי, אידאולוגי ולאומי בתוך מפלגה זו. פורמליזציה דמוקרטית היא בוודאי הוכחה לאופי הדמוקרטי של החיים הארגוניים, אבל משקפת גם קיפאון מחשבתי ואירגוני משמעותי. דווקא דינמיקה ושינוי בצמרת המפלגה לצד שיתוף דינמי של הפריפריה בהכרעות ממלכתיות, עשויים לדרבן חברים להשתתף בבחירות, להיאבק על עמדות ולשכנע בהן את הציבור ולנסות להשפיע בפועל על אירועים מרכזיים. אכן אין כרגע בליכוד ממשיך דרך לנתניהו ברמה קרובה ליכולותיו ולניסיונו המדיני. להערכתי, עד אשר תוכרע סוגיית השליטה בעזה ובאיו"ש כחלק מתמונת הביטחון הלאומי הדרוש וגבולות הקבע והמבנה האזרחי העתידי של ישראל, אסור להחליף את נתניהו כמוביל המחנה. אולם, יש לישראל אוסף גדול של סוגיות פנים, חברה וכלכלה לא פתורות ובכלל זה: מערכת היחסים בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי, פיזור האוכלוסייה, ביסוס הנוכחות האזרחית לאורך גבולות המדינה והבטחת ביטחונם וקיומם האזרחי-כלכלי, מצב החינוך הלאומי, שאלת השתתפות האוכלוסייה בתעסוקה היצרנית ומיצוי פוטנציאל העלייה היהודית לארץ. נושא פנים קריטי שחייב להיפתר באופן שיטתי ומסודר הוא סוגיית עיגון אופיה ומהותה החוקתיים של מדינת ישראל, שאותם יש לעגן בחוקה שבה יקובעו מחדש ובמפורש יחסי הגומלין בין זרועות הממשל - תיחום, אחריות וסמכויות. חילופי גברי בראש המחנה הימני לצד הבעיות הנ"ל בשילוב עם איום מלחמתי מצד אירן ותומכיה, מעניק ליריבי הימין סיכוי לשינוי פוליטי, היה והמחנה הימני-לאומי-יהודי לא יתעשת, יתלכד סביב תוכנית פעולה סדורה ומוכרת, ויחתור מתוך אחדות ושיתוף ליישום דמוקרטי של משנתו המדינית הכוללת. זו איננה משימה לאדם יחיד ועל המחנה כולו ללכד שורות ולגייס לפעולה ולצוותי משימה ישומית כל מי שיכול, מתאים ומוכן. בשלב זה מנסים יריבי הימין לסבך את המצב ככל האפשר וכך להכביד על נתניהו ויורשיו הפוטנציאליים להיאבק בהם פוליטית. התהליך המוביל חלק מהחשיבה בשני הצדדים הוא התהליך הדמוגרפי. תהליך זה (בשיתוף עם עלייה יהודית מוגברת) מחזק את תחושת הדחיפות בשמאל, שמעמדו המספרי יחד עם מעמדו האידאולוגי הולך נחלש בציבור היהודי. לפיכך, מתקיימת בו נטייה לגייס תמיכה פוליטית מצד גורמים חיצוניים שעמדותיהם אנטי-ציוניות ולשתף פעולה עם גורמים ערבים בתוך ישראל, שביסודם הם אנטי-ציוניים אבל טקטית מוכנים הם להצניע עובדה זו ולסייע להפיכה שלטונית. באופן זה יוביל המשך התהליכים לחיזוק מעמדו של המיעוט הערבי כגורם תומך הגמוניה פוסט-לאומית או אנטי-לאומית והדבר עשוי לחבל באופיה של המדינה².

סיבות פנימיות

הסכמי אברהם נועדו להביא את מעמדה המדיני-אזורי של ישראל לכלל ביסוס באמצעות שותפות אזורית "עוקפת אוסלו", לאחר שאוסלו עבר בפועל מן העולם באמצעות סיפוח שטחים באיו"ש וקביעת גבולות הביטחון המזרחיים על קו הירדן והמערביים בחוף הים התיכון. היו בארץ מי שהבינו זאת וטרפדו את המהלך באמצעות גורמים בארה"ב; בחלקם בפמליה של טראמפ ובחלקם בחוגים אנטי-ציוניים מובהקים ובמפלגה הדמוקרטית. אפשרויות אלה עדיין על הפרק וחמאס טירפד או דחה את יישומם באמצעות אירועי 7.10.23. ניצחון במלחמת "חרבות ברזל" איננו מוגדר נכון (ולא במקרה) רק על-ידי השמדת יכולותיו הצבאיות והמשילותיות של חמאס ושחרור החטופים. הוא חייב לכלול את השלמת הסכמי אברהם וקביעת גבולות הביטחון של ישראל. היה ומסיבות פנימיות או אישיות אחרות תתחולל רביזיה ממשלית מוקדם מהנדרש בחוק, ואפילו בטרם יושלם המהפך הפוליטי האזורי של הסכמי אברהם בהנהגת נתניהו, אנו עשויים להיקלע למלחמה אזורית בהנהגת אירן, בה תיתמך האחרונה על-ידי סין ורוסיה, כשהיא מפעילה אש תלולת-מסלול מרחוק באמצעות קבוצות "פרוקסיס" מסוג אחד, ומלחמת התשה ישירה מגבולות הריבונות או בתוכם, על-ידי "פרוקסיס" מסוג שני. כדרכה, סביר שתחתור בהתמדה לעבר השלמת תוכנית הגרעין-הצבאי שלה ותשלב במכלול זה איום קונבנציונאלי חמור לא פחות ואולי אף יותר של מלחמת התשה "אמלגמתית" של כוחות סדירים ובלתי סדירים, שלישראל אין בינתיים מענה קונספטואלי ואופרטיבי יעיל נגדה³. רה"מ כדרכו נתון רובו ככולו לשתי סוגיות: המצב הביטחוני והמצב הגיאופוליטי הרחב, כשהוא מזניח למדי את סוגיות הפנים, בראש וראשונה את החתרנות המתמשכת של תנועת ה"האנרכיה" (גם בתקופת המלחמה...). חלקים במחנה הימין מבינים זאת, אבל להערכתי הם עדיין אינם רוב פעיל במחנה זה. אצל לפיד ניכרים סימנים של התכוננות לאפשרות שההסכם עם סעודיה יבשיל בעתיד הקרוב. אצל גנץ, המשחק פחות מתוחכם ונשען בעיקר על דעת ציבור שבחלקו נבהל מהאיום "השקרי" על מהפכה דיקטטורית כביכול שמנסה לבצע הממשלה ובחלקו חלוק מסיבות שונות ומשונות עם הימין הממלכתי-לאומי והשמאל האנרכיסטי-פוסט-ציוני⁴. במקום זה במיוחד חסרה פעילות אינטנסיבית של מחנה הימין, שפעיליו אינם מבינים כהלכה את מורכות המצב וסכנותיו ואינם מאורגנים להתמודד מולו, בראש וראשונה בחזית הפנים ובחזית ההסברה. שלום עם סעודיה תלוי בתוצאות המערכה בעזה. לכן אסור לעצור שם אסור להתקפל ואסור להניח לסנוואר וחבריו לסחוט בחסות אמריקנית מישראל נסיגות וויתורים. היכולת להתפנות להגברת הלחץ על חיזבאללה, היא חלק מהתדמית האזורית של ישראל. שאלת היכולת לפעול בשתי חזיתות בו-זמנית, שייכת גם היא לשאלות שיקבעו בעיני סעודיה את "הכדאיות". אילו היה הדבר עומד לפתחי, הייתי מפעיל תגובות אוויריות קשות גם נגד החותים, במטרה להבהיר שתחומי הפעולה שלנו משתרעים על כל המרחב. אין ספק שהעובדה שישראל מגינה על שמיה באמצעות מערכות טילים נגד טילים יעילות נרשמת בתודעה האזורית; אבל באותה מידה אין ספק שהתלות שמפגינה ישראל בארה"ב באספקת תחמושת כבדה למטוסים ולמערכות ההגנה האנטי-אווירית שלה - היא חלק מהמחדל הכולל של מלחמת "חרבות-ברזל". למדינה מאויימת כישראל אסור להימצא במצב שהיא אינה יכולה להתגונן בעוצמה מירבית לתקופה קצרה מששה חודשים לפחות⁵.

קריאה שגויה

שיפור המצב הכלכלי לצד חילופי גברי בתפקידים שונים במערכות השירות הציבורי בישראל לצד עיצוב מחדש של מעמד המשטרה בציבור באמצעות הצלחות בלוחמה באלימות הפלילית ובפרוטקשן ברחוב היהודי והערבי - יכולים להיטיב בשנה הקרובה את מאזן תחושת הביטחון הכוללת בציבור היהודי לטובת יציבותה של קואליציה ימנית. גמגומי משרד הביטחון והמאבק של ומאבקו של פיקוד המרכז במתיישבי איו"ש כחלק מציות בפועל ל"רוח המפקד האמריקני" בסוגיות אלה ולא כניהול לאומי ריבוני ואקטיבי, אינם סימן חיובי ומעורר אמון. חרף היחסים הקרובים בין מערכת הביטחון הישראלית לזו האמריקנית, הישראלית כפופה לממשלת ישראל, ואמורה לשרת את הציבור ורצונותיו, והציבור הוכיח פעמים רבות שהוא תומך בהתיישבות יהודית בכל ארץ-ישראל, ולא רק ב"עוטף עזה" או "אזור "C". למשבר הנוכחי התדרדרנו כתוצאה מקריאה שיטתית שגויה של כוונות אויבינו ומהתנהלות פנימית מופקרת, שגרמה לאויבים לשגות בהנחה שאנו על סף התמוטטות, ולהסתכן בהרפתקה שעולה ועוד תעלה לנו בחיי-אדם רבים ובהון לאומי אדיר. הציבור הלאומי לא היה מוכן פרקטית למציאות המשברית יותר מכל חלק אחר אבל התעשת במהירות ואפילו שינה דפוסי התנהלות רבים במיוחד בתחומי הגיוס לצבא וההתנדבות לשירותי העזרה הראשונה האזרחיים. שתי מגמות חיוביות מרכזיות אמורות לנבוע מהמשבר הנוכחי: ראשית, הוכחות ניצחות מצטברות על צורך אמיתי ומובהק ברפורמה משפטית, אך עם שינוי בדרך העלאתה בפני הציבור ואישורה (משאל-עם) בשילוב עם הידברות קונסטרוקטיבית בשלבי הוצאתה לפועל⁶. שנית, שינוי במאזן חובת ההתגייסות לשירות לאומי-ציבורי לכל בכללי משחק מוגדרים ומוסכמים. בכך תיפתרנה שתי בעיות יסוד: גידול משמעותי בכוח העבודה במשק, בפיריון ובתוצר הלאומי (העושר הציבורי) ושילוב בפועל של האוכלוסייה הערבית בישראל בדפוסי החיים הממלכתיים-אזרחיים בישראל. שני הדברים אינם אמורים לפגוע בשונויות תרבותיות, אתניות ואזרחיות, אבל אמור לפתור את הבעיה הקיימת כיום של כלכלת-שנור המאפיינת חוגים רחבים מדי באוכלוסייה היהודית (בעיקר גברים) והערבית (בעיקר נשים) גם יחד. במחצית השנייה של הקדנציה הנוכחית של הכנסת, אם לא נקלע למלחמה עם אירן או לבחירות חדשות, יהיה צורך לבצע בישראל חמש רפורמות גדולות: בצה"ל, ברשות האזרחית לשעת-חירום, במשרד לביטחון הפנים, במערכת החינוך, ובמערכת הבריאות. התאוששות כלכלית בשנת 2024 וייצוב הממשל לאחר סיום המו"מ בנושא הסעודי, יקלו על ביצוע מהלכים אלה ויקדמום. במחצית השנייה של שנת 2024 חייבת לקום בישראל אסיפה מכוננת שתתחיל לקדם חוקה במטרה לסיימה תוך שנתיים. הימין אינו יכול להישאר פסיבי ולהותיר את התקשורת והרחוב לשלטון אבסולוטי של האופוזיציה וחוגים אליטיסטיים פוסט-מודרניים ואנטי-ציונים. הקריאות ההזויות במחצית הראשונה של 2023 לפירוק המדינה מסוכנות וחייבות התייחסות ופעילות מונעת של מחנה הימין כולו. במציאות פנימית אנרכיסטית עם איום חיצוני חמור, פסיביות נמצאת במרחב שבין עיוורון פוליטי מסוכן לרשלנות פושעת. רק אקטיביזם ציבורי פוליטי ודמוקרטי מתאים למאבק מעין זה ועל הליכוד, כמפלגת ימין עיקרית להתניעו, להפעילו ולהנהיגו.