בשני הפרקים הבאים הקדיש שלג מקום לדמותו הדומיננטית של יהושוע כהן בעת שיקום הערים הנבטיות עבדת ושבטה. כהן החל בחפירות שם מתוך מגמה ורצון להוכיח שמה שיכלו הלא יהודים בחקלאות נגבית - היהודים בנגב ובאזור יצליחו יותר. קשריו הטובים עם הבדואים באזור הביאו לגילוי 4 מזבחות נבטיים שהם חשפו. הוא הפך למדריך מבוקש על-ידי תנועות הנער שהחלו לטייל לנגב, לערבה ולמצדה. הוא אף אירח אישים חשובים בערים הנבטיות כמו אורי צבי גרינברג ואחרים.
יהושע יחד עם נמרודי, סיפקו מודיעין חשוב לצה"ל על בדואים שהופעלו בידי המודיעין המצרי ואף הובילו את כוחות צה"ל שיצאו להעניש את הפורעים. עם זאת, לכהן היה חלק חשוב במתן תעודות זהות לבדואים לאחר ששכנע את בן-גוריון בנושא. יתר על כן הוא מונה על-ידי דב"ג ליועץ בעניין רעיון קיצוני בו ביקש שר הביטחון לגייר את הבדואים.
כהן לא אהב את פעילות "הסיירת הירוקה" שהוקמה אז ואת תוקפנותם כלפי הבדואים וביקש ללכת במסלול "הדו-קיום" אך מעולם לא יצא כנגד אלון גלילי והסיירת בפומבי. בסוף 1962, בסיוע דב"ג, ייסד והקים את בית ספר שדה בשדה בוקר בניהולו של מיכאל גל, אשר משך אליו את טובי החוקרים בזמנו.
גם עם רעיון הקמת המדרשה התעמת כהן ואף הביא נימוק כי דב"ג עצמו לא ראה צורך בהקמתה. יש אף מקום לציין שהוא היה מעורב, יחד עם עמוס בן-גוריון בהתלבטות היכן יש לקבור את דב"ג והעדיף לא את הנקודה המשקיפה על נחל צין והנוף הצחיח והבראשיתי של הנגב אלא דווקא במקום המסמל את "כיבוש הנגב" כמו למשל שדה-בוקר. כזכור, הקבר שלו ושל פולה הוצב בסופו של דבר בנקודה המשקיפה על נחל צין.
כהן ראה בצוק מצדה ובסיפורי "הקנאים" וההולכים למות קדושים בעין פקוחה - סמל ודוגמה לפועלה של לח"י כנגד הבריטים, להקמת המדינה, ולצורך ליישב את הנגב. הוא הפך למדריך מבוקש בסיור על המצדה כשהוא מלווה אותו בקטעי קריאה ושירה. עיתים אף נהג להשלים את הסיור בהרצאה שנשא בפני תלמידי בית הספר שדה שבמקום. הסיור לראש המצדה הפך לחוויה ישראלית מרגשת עבור תנועות הנוער ועבור החיילים המתגייסים לצה"ל.
סקירתנו לא ביקשה להעמיק ביחסו של כהן למצדה כצידוק היסטורי לפועלה של לח"י אלא, כיצד הפך כהן את מצדה, כחלק מהנגב וכאתר שיש לשמרו וללמוד ממנו בעת חידוש הבנייה וההתיישבות בנגב הדרומי. בשנות השמונים זכה כהן שהמחקר הארכיאולוגי ובעיקר יורם צפריר, לימדו סנגוריה על מתאבדי הצוק ובכך גיבה את כהן. צפריר קבע כי לא אידאולוגיה מטורפת הובילה את מגיני מצדה להתאבדות אלא אמונה שלמה בהכרח להיות עם יהודי חופשי.
התרשמות לאור סקירה זו: בתשובה לשאלות שהוצגו בתחילת הפוסט נראה על-פי ספרו של שלג, שדב"ג שבמרכז התעניינותו במדבר הנגב היה החשש שאם בריטניה תעזוב את ארץ-ישראל, רוסיה היא שתירש אותה בנגב. עוד מודגש בספר כי דב"ג נכשל בסחיפת אלפי בני נוער לנגב בעקבות ירידתו לשדה בוקר. דב"ג גם לא שכנע את מוסדות ההתיישבות והסוכנות היהודית ובעיקר את המחלקה להתיישבות להכיר בחשיבות ספר הנגב ויישובו ולהעדיפו על פני שטחי ספר אחרים בראשית שנות החמישים.
בן-גוריון אף לא הצליח לשתף בתוכניתו תנועות נוער יריבות למפא"י ואף לא גייס את הממסד החינוכי והתרבותי במדינה לטובת חזונו. נותר אם כן סיפורם של השניים, דב"ג וכהן שהוא אולי ביטוי לרוח הסליחה והפייסנות בין חלק מהממסד לבין יוצאי המחתרות אך רוח זו לא פרצה למרכז הארץ אלא נותרה בדרום הרחוק.