נראה ששאיפות האופוזיציה להחליף את הממשלה ולכפות על המדינה את דעותיה האידאולוגיות ועמודותיה הפוליטיות באמצעות כפיית החלפת הממשלה נמשכות. האופוזיציה מתעלמת מהיותנו במצב מלחמה, ותוך כדי ניהול מאבקה בממשלה גם פוגעת ביעדי המלחמה כגון שחרור החטופים על-ידי חמאס והצורך להכריע אויב זה בכדי לשקם את מעמדה המדיני באזור ואת כושר ההרתעה של ישראל. במהלכים אלה משרתת האופוזיציה את מטרותיה של ארה"ב וקרוב לוודאי שגם של אירן ונוהגת כיריבה מובהקת של ישראל.
עמדותיה של האופוזיציה כה לעומתיות מול הממשלה הנבחרת של ישראל, עד שקשה לקבל את תמונת-היסוד המשתקפת מהתנהלותה חסרת האחריות כשהיא פוגעת בסולידריות הלאומית שהיא כורח, ומקשה על הרשות המבצעת המנהלת את ניהול המלחמה עד כדי חבלה בהשגת היעדים - ניצחון החמאס והשבת החטופים. האופוזיציה פועלת נגד המורל הלאומי, זורעת פקפוקים בציבור ביחס לכוונות הממשלה, מנסה לפגוע בסדר העדיפות ובאסטרטגיה עליה החליט קבינט המלחמה ומבקשת להקדים בכוח התעמולה האנטי-ממשלתית מהלכים מדיניים למהלכים צבאיים שהם תנאי הכרחי להסדר עתידי, לפי החלטת הקבינט והממשלה.
לאחרונה גם החלה במלחמת סקרים ובהם היא מבקשת להוכיח שהממשלה אינה נהנית מאמון הציבור, אף על-פי
שלפי החוק בישראל האמון בממשלה אינו נקבע בסקרים אלא בהצבעות הכנסת, ובאלה שומרת הממשלה על הרוב בו זכתה בבחירות האחרונות לפני כ-13 חודשים. האופוזיציה טעתה בשנה האחרונה במיוחד וטועה גם היום בהבנת המציאות. היא התכוננה למלחמה מול תוכנית הגרעין של אירן, שבה ימלאו חא"י ופיקוד המרכז האמריקני תפקידי מפתח והשתמשה בהנחת יסוד זו לניהול המאבק האנרכיסטי נגד הרפורמה המשפטית שביקשה הממשלה לבצע. הוויכוח העקרוני לא היה על אופי השינויים ועל שאלת ההגמוניה בישראל הדמוקרטית - דמוקרטיה קלאסית של העם או אנרכיה אופיינית לשלטון אוליגרכי. כזה שיונק את כוחו ממנגנונים אינטרסנטיים שבינם לבין שלטון העם אין ולא כלום.
מתוך תפיסת עולם זו הפכו גם את צבא העם ומספר מערכות קריטיות בו לאחד ממנגנוני השלטון האוליגרכי-האנרכיסטי. בדיעבד הסתבר שכוחות האליטה כשלו - המודיעין כשל כמודיעין מתריע מפני מלחמה; וח"א כשל כחיל הממושמע והמאורגן ביותר למלחמה באש מנגד, ובמקומו נקרא לדגל דווקא חיל היבשה שהוזנח בשנים האחרונות על-ידי הפיקוד העליון בצה"ל. כל הדברים הללו אינו תואמים מציאות מוכרת לעם בישראל מימי מלחמה של השנים המכוננות לעצמאות. לכשתקום ועדת חקירה אחרי המלחמה ותבחן את ההתנהלות של המערכות הממשלתיות והממלכתיות בסוגיות החוק והמשפט, הממשל הציבורי והביטחון הלאומי, יהיו סוגיות אלה לסוגיות ליבה של בחינה זו, בשילוב עם התקשורת העויינת.
עוד טעות דרמתית עשתה האופוזיציה. היא סברה לתומה שארה"ב בהנהגת הממשל הדמוקרטי היא מדינה ידידותית והשליכה עליה את כל יהבה בסוגיות של הצטיידות, זמינות, תמיכה אסטרטגית ולוגיסטיקה צבאית, ועתה, משעמדו ועומדות הנחות אלה לבחינה באופן מעשי, הולך ומסתבר "שהאהבה בכבלי הקסמים" ניתנה לנו על-ידי ארה"ב
כאהבה התלויה בדבר. אם נהיה משרתי הממשל - ניחא. אבל אם נטעה לחשוב שתפקידה הראשון במעלה של ממשלת ישראל הוא לשרת את עם ישראל וצרכיו לפי הבנתה הריבונית
1,
עשויה היא לעמוד בפני שת"פ הרסני שבו משחקים בצוותא ממשל אמריקני לא כל כך ידידותי ואופוזיציה מאוד לא ידידותית נגד רצון העם בישראל ונגד ממשלתו הנבחרת.
עוד דוגמה לאופן המבהיל שבו קשרה ישראל את גורלה יותר מדי, מהר מדי ועמוק מדי במשענות קנה רצוץ. האם מפלגה שבה אגף שמאלי חזק הוא גורם אנטישמי ואנטי-ציוני יכולה באמת להיות ידידותית?
במאמר: "המפתחות להפלת נתניהו ממש לא נמצאים בידי גנץ"
2 סוקר מתי טוכפלד היבטים שונים של התהליכים המנסים להפיל תוך כדי מלחמה את הממשלה הנבחרת ובצידם את השאלה בידי מי מהשחקנים הנסחפים בשקיקה מטורפת לתוך מערבולת זו נמצא המפתח למשבר החמור הבא - הפלת הממשלה. האופוזיציה המציאה באיבחה מהירה אחת פתרון בן שני סעיפים: א. רק נסיים את השלב הראשון בעזה, ומיד נמצא עצמנו בבחירות, שהרי נתניהו הוא "האשם בכול". ומשהסתבר לחכמים בלילה אלה שהוא אינו מכיר בכך, הקואליציה דוחה זאת על הסף ורבים יותר בציבור רואים בגורמי מערכת הביטחון הבכירים ביותר את האחראים העיקריים למחדל 7.10.23 - המציאו את השלב השני באסטרטגיית החילוץ המבויים - כולם "יקחו אחריות" אבל ישארו בתפקידם וימשיכו לנהל את המלחמה, ורק אחרי המלחמה יחקרו הדברים ואז תתקבלנה ההחלטות.
ומשנכשלה מכשלה זו עברו לנושא החטופים ושחרורם - מלכודת חמורה בהרבה משאלת הפלת הממשלה שכן זהו נושא רגיש, מורכב, קשה מאוד לטיפול ועוד יותר קשה לפתרון הרצוי לישראל - הבסת החמאס ושחרור החטופים גם יחד - רצוי סימולטנית. סקרים גרועים הם אכן הצליחו להשיג, אבל כאמור סקרים אינם מחליפים רו"מ. שוב לוקה החשיבה האופוזיציונית בהבנת תמונת המצב: כל עוד לא יכנע רה"מ ללחץ האמריקני לקבל את פתרון אוסלו "כהסדר שאחרי הלחימה (אפילו לא בהכרח הכרעת החמאס)" לא תישבר הקואליציה, מפני שהאופוזיציה נתפסת בציבור יותר ויותר כנציגות בלתי רישמית של האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, ולכך הרי אין עדיין למזלנו רוב בציבור היהודי השפוי בישראל.
המאבקים של השרים איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' ומספר יחסנים בליכוד בעיקר בעיני עצמם - אינם מספיקים להפיל ממשלה, והציבור הימני שהוא עדיין רוב ברור (ואולי אפילו גדול יותר מאשר לפני המלחמה) בוודאי שאינו שש להחליף את הממשלה הנוכחית חרף חסרונותיה בממשלת "מכירה פומבית" של הציונות וארץ-ישראל.
כבר למראה המניפולציות הפוליטיות האמריקניות הראשונות למחרת אירועי ה- 7.10, והלחצים לשבש את המערכה הישראלית בעזה באמצעות רעיונות נפסדים שעיקרם המוצהר הוא הזרמת סיוע לתושבי הרצועה "המסכנים", הסובלים כביכול באשמת חמאס - כאשר בפועל עיקר הסיוע מגיע לידי חמאס ומקל עליו להמשיך בלחימה - היה ברור שבנסיבות אלה אין לישראל פוליטיקאי יותר ממולח מנתניהו. גם בהינתן שטיפול הממשלה במשק האזרחי לוקה בלא מעט תחומים, הנושא בר-תיקון. ומאידך-גיסא, חידוש אוסלו, הוא אסון לאומי לפחות בעיני רוב הציבור היהודי.
אם יפרוש גנץ ללא סיבה מספקת, תהיינה המלחמה בצפון ואי-שחרור החטופים רשומות על שמו כ
כישלון ועל שמו של נתניהו כ
הישג. משום שאם יתקיימו שני אירועים אלה לא תהיה לשום ממשלה בישראל ברירה: חייבים לנצח את חיזבאללה בכדי לא לאבד את הגליל ולהיקלע להקזת דם חמורה, וחייבים לנצל הישג משמעותי בעזה תוך כ-5-4 שבועות בכדי להחזיר לפחות חלק מהחטופים, או שיהיה צורך לצמצם משמעותית את התרגיל ההומניסטי בדרום הרצועה ולהסתכסך עם העולם "הפוסט-אנושי".