|
|
|
|
עמית, חיות, פוגלן וסולברג בדיון [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]
|
|
|
3. האמירה לפיה מדובר ברוב של שמונה נגד שבעה היא מטעה. נכון שזה הרוב שפסל את ביטול עילת הסבירות, אבל – כאמור – החלק החשוב ביותר בפסק הדין הוא הסמכות לבטל חוקי יסוד, והוא ניתן ברוב מוחץ של 12 מול שלושה. חוץ מזה, ארבעת השופטים שתמכו בסמכות לבטל חוקי יסוד, אך סברו שאין להפעיל אותה במקרה הנוכחי, הציעו פרשנות מקיימת, אשר תצמצם את תחולת הביטול ותותיר על-כנה את עילת הסבירות, גם אם בצורה רזה יותר. גם הם סברו שהתיקון במתכונתו הנוכחית גורף מדי ואינו יכול לעמוד.
הפרשנות המצמצמת התבססה בעיקר על דברים שנאמרו סביב החקיקה ועל כך שהתיקון אינו מגדיר מהי "סבירות" שאותה ביטל. אבל למקרא פסק הדין נוצר רושם, שמדובר בלוליינות לשונית ועובדתית, אולי אפילו בניסיון מאולץ-משהו להימנע מביטול חסר תקדים של חוק יסוד, כמעט בבחינת סימון המטרה מראש. כפי שמראים שופטי הרוב, הלשון חד-משמעית והכוונה ברורה וגלויה. הקואליציה הנוכחית החליטה לפרוק מעל צווארה של הממשלה את אחת המגבלות היחידות על כוחה, שגם כך הוא עצום.
שופטי הרוב לא אמרו זאת במפורש, אך נראה שלפחות אצל חלקם – יתר מהלכי הרפורמה המשפטית עמדו ברקע. הרצון של יריב לוין ושמחה רוטמן להשתלט על מערכת המשפט הוא מובהק ולמעשה אינו מוסתר. אין להם כוונה לעלות על בית המשפט העליון ב-D9, אך הם ניסו – ואולם עודם מנסים – לקעקע אותו קיר אחרי קיר. אם לא ייבלמו בקיר הראשון, לא ירחק היום והם יגיעו ליסודות וימוטטו את הבית כולו. לא בטוח שהבלימה של אתמול מספיקה, אך לבטח שהיא מציבה קו הגנה מוצק.
4. הביטול הגורף של עילת הסבירות הוא שהכריע את הכף בסופו של דבר. הדבר נאמר במפורש בידי חלק משופטי הרוב, ולכן אין ספק שביטול רך יותר היה עובר את מבחן בג"ץ – מה שיכול להוות בסיס לניסיון נוסף, על-פי הקווים ששרטטו כמה מן השופטים משני צידי ההכרעה. אם הפוליטיקאים שלנו (גם כאן – משני צידי המתרס) לא היו מגיבים כדרכם בצורה פבלובית, אלא טורחים לקחת את הזמן ולקרוא לפחות את תקציר פסק הדין – ייתכן שהם היו מתבטאים אחרת. אבל אין לנו ציפיות; הם יגידו מיד את מה שיתן להם את הכותרת הכי גדולה, והעובדות לא יפריעו להם.
בהקשר זה, חשוב מאוד להבין מהי בעצם עילת הסבירות – נקודת היסוד שנבלעה בתוך הצעקות וההפגנות והוויכוחים והמאמרים. כמה מן השופטים סיפקו סקירה ממצה. במקור, היא הגיעה מן המשפט האנגלי, התלוותה לרוב לעילות אחרות להתערבות שיפוטית והופעלה כלפי החלטות שלטוניות בלתי סבירות בעליל.
בשנת 1980, בפסק דין דפי זהב, קבע אהרן ברק ארבעה מבחנים להפעלתה של עילה זו: די בחוסר סבירות לבדו כדי לפסול החלטה מינהלית; חוסר הסבירות נמדד באמות מידה אובייקטיביות; הפסילה תהיה בשל חוסר סבירות מהותי או קיצוני; ועקרון הסבירות מוביל לפסילתו של שיקול דעת מינהלי, אשר אינו נותן משקל ראוי לאינטרסים השונים שהרשות המינהלית צריכה להביא בחשבון. מאז אותו פסק דין, התרחב משמעותית השימוש בעילת הסבירות לפסילת החלטות מינהליות/שלטוניות.
על-פי הפרשנות המצמצמת, כל מה שעשתה הכנסת כעת הוא לחזור לעילת הסבירות המקורית. אפשר לא לאהוב את זה, אמרו כמה מן השופטים, אבל זו אינה פגיעה מהותית בליבת הדמוקרטיה. גם בין שופטי הרוב היה מי שאמר כי אם זה מה שהיה נחקק – הוא לא היה מתערב. כלומר: אם הכנסת תקבע במפורש שעילת הסבירות קיימת במתכונתה הישנה, טובים מאוד הסיכויים שבג"ץ (ודאי בהרכבו החסר הנוכחי) לא יתערב.
|
|
|
|
|
חזרה לפלגנות תהיה פשע בלתי נסלח [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]
|
|
|
5. השופטים נעם סולברג ואלכס שטיין, אשר נמנו על המיעוט, אפילו הציעו מתווים משלהם. סולברג – שמאמרו נגד עילת הסבירות בכתב-העת "השילוח" גרר אותו לוויכוח הציבורי, ואשר חלק מהשופטים מתעמתים איתו בחוות דעתם – הציע: עילת הסבירות לא תופעל רק כלפי החלטות בתחום המדיניות, ולא על החלטות פרטניות. במילים אחרות: רק על החלטות הנדונות בבית המשפט המחוזי, ולא על החלטות הנדונות בבג"ץ. ואם ייקבע שהיא כן תחול על עניינים הנדונים בבג"ץ, היא תופעל רק פה אחד בידי הרכב מורחב. והעיקר הוא – העיר סולברג – שצריך לחזור לדיון ענייני ומכבד ולהגיע להסכמה רחבה.
שטיין הציע להמשיך להשתמש בעילת הסבירות, אך לא בתור עילה יחידה. יש להתייחס אל הסבירות כשאלה ראייתית: האם ההחלטה נראית בלתי סבירה באופן קיצוני, משהו בדמות "הדבר מעיד על עצמו" שבדיני הנזיקין. אם מדובר בהחלטה שעל פניה אינה מתקבלת על הדעת, ברור שהיא נפגמה בשרירות, זדון, חוסר תום לב, שיקולים זרים, הפליה וכדומה. וכך, חוסר סבירות קיצוני מוכיח שיש עילות אחרות לפסול את ההחלטה. במילים אחרות: חזרה לעילת הסבירות שלפני פסק דין דפי זהב.
6. במישור המעשי, לפסק הדין אין משמעות מיידית. אומנם תלויים ועומדים מספר הליכים בהם התבקשו בתי המשפט לעשות שימוש בעילת הסבירות, אך הם לא רבים וככל הידוע לא משמעותיים. אבל בהחלט יכולה להתחולל (אחרי המלחמה) התנגשות רבתי, עד כדי משבר חוקתי, באחת משתי אפשרויות. האחת: הקואליציה תנסה להעביר את פסקת ההתגברות ולאחר מכן לחוקק את ביטול עילת הסבירות. לאור דעת הרוב בנוגע לסמכות לפסול חוקי יסוד, ובמיוחד לנוכח העזת הפנים שתהיה טמונה במהלכים כאלה, בג"ץ יפסול אותם – ומי יודע לאן זה יוביל.
השנייה: הממשלה תנסה לפטר שומר סף או בעל תפקיד בכיר, למשל את היועצת המשפטית גלי מיארה; או למנות אדם בלתי ראוי (ע"ע דודי אמסלם והחברות הממשלתיות). שופטי הרוב הסבירו באריכות מדוע עילת הסבירות חשובה, וחלקם עמדו בהרחבה יתרה על תפקידה בדיוק בנושא הזה – איוש משרות בכירות בשירות הציבורי. כאן התסריט הוא כזה: הממשלה ממנה/מפטרת, בג"ץ פוסל בשל חוסר סבירות והממשלה מתעקשת לעמוד על המינוי/הפיטורים. זו התנגשות ישירה חמורה ביותר.
7. מי שחוללו את הקרע האיום בעם, בין היתר סביב עילת הסבירות, דרשו מהשופטים להימנע מפסק דין מעורר מחלוקת בעיצומה של מלחמה. כמה מהשופטים ענו, כי בית המשפט חייב לפסוק בסוגיות המוגשות לפתחו והזכירו את המגבלה החוקית בשל פרישתן של אסתר חיות וענת ברון. זה נכון לחלוטין; הדרישה דווקא מבג"ץ "לא לפלג את העם" היא צבועה מאין כמותה כאשר נשמעה ממי שעשו זאת במודע ואף במזיד.
במקרה או שלא במקרה, דובר צה"ל דניאל הגרי אמר אמש, שעה קלה לאחר פרסום פסק הדין, כי חמאס ניצל את הקרע בעם. השופטים מילאו את תפקידם, איש איש לפי מיטב דעתו המקצועית, הבנתו ומצפונו. כעת הכדור הוא בידי הדרג הפוליטי, שעליו מוטלת האחריות העליונה לביטחון המדינה ותושביה, ואשר נכשל בצורה כה איומה במשימה זו. הדברים אמורים גם מראש לגבי חוק הנבצרות, הדבר החשוב באמת לבנימין נתניהו, שפסק הדין בו יינתן בימים הקרובים. פלגנות מחודשת תהיה פשע בלתי נסלח.
|
|
