באנגליה בשנות ה-30 של המאה הקודמת רווחה קונספציה במפלגה השמרנית השלטת, בחלקים מהעיתונים ובבי.בי.סי., ובאוניברסיטאות כאוקספורד המהוללת — שגרמניה הנאצית איננה שד נורא כל כך. היו מי שחשבו אחרת כמו צ'רצ'יל, אך הם היו מיעוט. בארה"ב יש היום קונספציה דומה לגבי אירן, גם אם היא שנויה במחלוקת, שיש לה מהלכים בחלק מהתקשורת, באקדמיה ואפילו בממשל ביידן. הנסיבות שונות, האינטרסים אינם זהים, אבל יש קווים מקבילים.
בירחון "אקונומיסט" התפרסמה לאחרונה כתבה שלא מהנמנע שניזונה ממקורות אמריקניים, שכבר כותרתה מעידה על כיוונה: "אירן עושה צרות אבל פחות". המאמר מביא ראיות, כביכול, ל"ריסון ההתקפות של השלוחות שלה (!)" ומעריך ש"אף שאירן טיפחה רשת של שלוחות (פרוקסיס) אזוריות, היא נוטה עכשיו לרסן אותן, ולראייה ש"פניית החמאס לגורמים אחרים שבשליטת טהרן לפעול נגד ישראל נענתה בשלילה".
זה אומנם נכון, אך המאמר מתעלם באלגנטיות מהסיבה העיקרית, דהיינו שעוצמת הפעולה הצבאית של ישראל בעזה וממדי ההרס, וגם סיכול אספקת הנשק מאירן בידי ישראל, הרתיעו עד כה את החיזבאללה מלהקצין את התקפותיו. ברם, זה לא יזיז את מחברי הכתבה מהתיזה שלהם. אדרבה, לטענתם השליטים של אירן "משדרים מתינות" והם מבססים זאת על מנשר שאנשי דת פרסמו בחודש אוקטובר ש"גינה הרג אזרחים הן בידי החמאס והן בידי ישראל", ובדבריו של ראש המועצה האסטרטגית למדיניות חוץ, כמאל חרזי, ש"ההחלטה להכיר בקיום ישראל היא עניין לפלשתינים".
סימן "חיובי" נוסף בעיניהם הוא שחמינאי אמר לאחרונה ש"אירן איננה מאמינה שיש להשליך יהודים וציונים לים...". טהרן אכן מתאמצת לשכנע את העולם ובעיקר את ארה"ב שלא הייתה שותפה לטבח של החמאס, אך סתרה את עצמה כשהודיעה שהמעשה היה בתגובה לחיסול קאסם סולימאני, ראש כוח "קודס" בידי ארה"ב וישראל - וחזרה בה למחרת.
יש בוושינגטון מי שמקווים שמה שהם מפרשים בטעות כאיפוק יהפוך לנורמה וכי טהרן תעדיף את המצב הנוכחי על הגברת הכאוס, ואמנם, למרות שהפרשנויות הנ"ל מושתתות על חולות נודדים, יש אמת מסוימת בעובדות, כלומר שבטהרן אכן יש עצבנות שנובעת ממשבר כלכלי מתמשך, מעליית מחירים בלתי מרוסנת וממחאות על הכספים הרבים שמוזרמים לחמאס ואפילו מהזדהות ספורדית בציבור עם ישראל.
גם בתחום מדיניות החוץ לא הכל למישרין ואפילו ביחסים המתהדקים עם רוסיה יש תקלות - כך מחתה טהרן לאחרונה בפני מוסקבה על שהכירה בבעלות האמירויות הערביות על האיים השנויים במחלוקת במיפרץ הפרסי וכל זאת בנוסף לחשש מההתיצבות המהירה של הכוח הימי האמריקני בחופי לבנון ובמפרץ הפרסי. אולם חלק מהממסד הוושינגטוני מסיק מכך מסקנה הפוכה שעל אמריקה לחתור לשיחות עם אירן ולפעול להסדר דיפלומטי עם החיבאללה - כקדימון לשיחות בעלות היקף נרחב יותר "על תוכניות הגרעין של אירן ועל פעולותיה באזור".
המלצה זו תואמת במדויק את גישתו של הנשיא אובמה, קודמו של ביידן, שכבר בתחילת כהונתו הראשונה הכריז על כוונתו להביא לשיפור יסודי ביחסי ארה"ב עם העולם האיסלאמי - לרבות אירן ושהסכם הגרעין שיזם היווה אמצעי לשידול האייטולות להיענות ליוזמתו, מבלי להתייחס לדאגות של עמי האזור, כולל ישראל, ואף שהחלק החיובי היחיד בהסכם, ההגבלות על פיתוח נשק גרעיני, היה לפרק זמן קצר בלבד. מי שהבין לפני רבים אחרים, כולל בכירים במערכת הביטחון הישראלית אז ועכשיו, שהיתרונות בהסכם אינם שקולים לעומת מגרעותיו היה בנימין נתניהו שפעל בדרכים דיפלומטיות ואחרות כדי להדגיש לעולם את חומרת האיום.
ביידן איננו אובמה ואף שהיה מעוניין בחידוש הסכם הגרעין (בגרסה ממותנת), הוא איננו רואה בכך מטרה אידיאולוגית מבחינת מדיניות-החוץ האמריקנית בנוסח קודמו. הוא הכריז שלא יתיר לאירן להגיע לפצצה ואין להטיל ספק בכנותו, אך גם שנת הבחירות ממלאת תפקיד בשיקולי הצדדים - הן ארה"ב והן אירן; האם בעוד שנה וקצת יהיה זה ביידן שישב בבית הלבן או מנהיג דמוקרטי אחר שגישתו בנושא המזרח התיכון, כולל ישראל ואירן עלול להיות שונה מזו של ביידן - או אולי יהיו אלה דונלד טראמפ הבלתי צפוי או הגב' היילי?
בקונגרס על שתי סיעותיו, פרט לאגף השמאלי הרדיקלי, יש אחדות דעות בהתנגדות לגרעין האירני אך לא בהכרח על השיטות שיש לנקוט בהקשר זה ומנגד נשמעים קולות, כולל בממסד מדיניות החוץ הוושינגטוני, של יועצים בכירים לשעבר של אובמה המטיפים בחוצות לחזרה למדיניותו, ואפילו בממשל עצמו, שמתריסים נגד יד קשה נגד אירן כולל בעניין הסכם הגרעין.
אירן שפעלה כל הזמן בזיוף ראיות ובהפרת התחייבויותיה מאיצה בינתיים את קצב העשרת האורניום לקראת ייצור מספר פצצות בטווח זמן יחסית קצר ואף שהיא מעריכה שאמריקה לא תצא מגידרה בעניין הסכם הגרעין וגם לא בעניין ביטול הסנקציות, היא איננה בטוחה מה ילד יום למחרת ה-5 בנובמבר 2024 וכרגע מתנהל מעין "מישחק צ'יקן" בין השתיים שבוחנות זו את זו ואירן רוצה לשכנע את עמי האזור שארה"ב "נמר של נייר".
נראה שנפתלי בנט במאמר שפירסם ב"וול סטריט ג'ורנל" ושבו גילה ידיעות סמויות על פעולות ישראליות באירן, קיווה שימריץ את אמריקה לפעול ואולי גם לסייע לו בחזרתו לפוליטיקה, אך ייתכן מאוד שטעה בשניהם. ישראל איננה יכלה להסתכן בספקולציות מפוקפקות, לא לגבי אירן ולא לגבי שלוחותיה, והיא חייבת להיערך לכל אפשרות, רצוי בתיאום עם ארה"ב, אך רק העתיד יראה אם הקונספציה השגויה היא זו של אירן - או של אמריקה.
