ברט סטיבנס, בעל טור בכיר בניו-יורק טיימס, היה בעיצומה של כתיבת מאמר בנוגע לאוניברסיטת הרווארד והנשיאה קלודין גיי, כאשר התפרסמה ההודעה על התפטרותה (2.1.24). "תרבות של ביטול היא תמיד מכוערת ולרוב טעות", כתב. "אם גיי צריכה ללכת, זה צריך להיות לאחר יותר דיונים, בצורה יותר מנומסת וכאשר פרשנים כמוני לא כותבים עליה". נו, טוב. השאלה החשובה להרווארד מעולם לא הייתה האם על גיי להתפטר. השאלה הייתה מדוע בכלל מונתה, אחרי אחד מהליכי האיתור הקצרים ביותר בתולדות האוניברסיטה. איך קרה שמישהו עם רקורד אקדמי דל כמו שלה – היא לא כתבה אפילו ספר אחד ופרסמה רק 11 מאמרים בכתבי-עת מדעיים ב-26 שנים ללא כל תרומה משמעותית – הגיע לצמרת האקדמיה האמריקנית. התשובה של סטיבנס: במקום צמרת, יש כעת בור. הוא נוצר כאשר המודל העכשווי של צדק חברתי בחינוך הגבוה – המתמקד בגיוון ושוויון ומשקיע רבות בצד המינהלי – בא במקומו של מודל ההצטיינות המתמקד בידענות, בחדשנות ובהחלפה החופשית של דעות. האפליה המתקנת הפכה לגזענות במהופך, השולטת כמעט בכל היבטי החיים האקדמיים – החל מהקבלה, דרך המינויים וכלה בכותבי המאמרים. היא הפכה למקלות בגלגלי היעדים העליונים של האוניברסיטאות ובמיוחד חילופי הדעות. כאשר הודיעה על מינויה של גיי האפרו-אמריקנית, הרווארד שיבחה את מנהיגותה ולמדנותה. נשיא אוניברסיטה הוא גם מנהלן, מגייס תרומות ו"נערת עידוד" של המוסד, ואולי הנהלת הרווארד חשבה שהיא תהיה טובה בזה. אבל צבע העור של גיי היה הדבר הראשון שבטאון האוניברסיטה ציין בכתבה עליה כאשר נכנסה לתפקידה. טעויותיה והשאלות על עבודתה המדעית נתנו תחמושת בידי הטוענים שהיא מונתה אך ורק בשל השתייכותה הגזעית. זוהי הבריכה הרעילה בה הרווארד נתונה כעת. כאשר היא מקדמת מישהו כמו גיי, תמיד יניחו התומכים והמבקרים שהדבר נובע יותר מהיותו סמל פוליטי מאשר מתכונותיו האישיות. נטל הציפיות כלפי גיי היה עצום. אבל דה-הומניזציה הוא המחיר שמשלם כל מוסד כאשר מחשבות על הנדסה חברתית תופסות את מקומם של הישגים אישיים. ייתכן שיידרשו שנות דור לאחר ביטול האפליה המתקנת [בפסיקה של בית המשפט העליון אשתקד] עד שמישהו כמו גיי יקבל את ההזדמנות להישפט בזכות עצמו, בלי קשר לצבע עורו. אבל יקח עוד יותר זמן לתקן את הנזק שמודל הצדק החברתי גרם לאקדמיה. בשנת 2015 הביעו 57% מהאמריקנים אמון בהשכלה הגבוהה; אשתקד המספר צנח ל-36%, וזה עוד לפני גלל האנטישמיות ששטף את הקמפוסים. מספר המבקשים להתקבל להרווארד ירד בסתיו האחרון ב-17%. הרווארד עצמה תתאושש, אבל היא הסמן הימני של ההשכלה הגבוהה בארה"ב ושל גישת הציבור כלפיה. אחד מסודות הצלחתה של ארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה היה האוניברסיטאות שלה והכבוד כלפיהן, כאשר כעת הולך ונעלם. ובצדק. אנשים מעריצים מצוינות – הן בפני עצמה והן בשל המעמד שהיא מעניקה. אבל מעמד בלא מצוינות בא במחיר מופקע, וזהו המצב של רוב האקדמיה האמריקנית כיום. 200,000 דולר – זה יותר מדי תמורת שיעורים ב"כיצד לא להיות גזען". אין ספק שיש הרבה מצוינות באקדמיה האמריקנית גם כיום והרבה סיבות טובות ללמוד בה, מדגיש סטיבנס. אבל גם אין ספק שהריקבון האינטלקטואלי עמוק וימשיך להתפשט עד שהאוניברסיטאות יחזרו לרעיון שמטרתן המרכזית היא לזהות ולגדל את המוחות הטובים ביותר, ולא אוטופיות של הנדסה חברתית.