אריאל שרון, הוא ולא אחר, היה האיש ששכנע אותי סופית, שאוי לנו ואבוי למדינה אם תבוטל זכות הבג"ץ לבחון במאזני הסבירות את הפעילות הפרלמנטרית והממשלתית. ממנו למדתי, שמוכרחים ממש להשאיר בידי שופטי הבג"ץ את מבחן הסבירות של פעילות הכנסת והממשלה, לרבות הענקת הכוח בידיהם לביטול החלטות פרלמנטריות או ממשלתיות הנגועות בשרירותיות, באינטרסנטיות, בביזת כספי ציבור ובחוסר סבירות קיצוני. השבוע, כשפורסמה הכרעת הבג"ץ לבטל את חוק יסוד עילת הסבירות, שהתיימר ליטול מהבג"ץ את היכולת להעמיד כל מעשה שלטוני במבחן הסבירות, נזכרתי בשיעור ההוא שלמדתי משרון והרשיתי לעצמי להעריך שהוא מחייך לו מלמעלה. ככלות הכל, מי כמוהו מבין בפוליטיקה?
ואשר לסיפורו של הקיוסק באוטוסטרדה, מעשה שהיה כך היה: כשכיהן בנימין נתניהו הצעיר בתפקיד הרם של שגריר ישראל באו"ם, באמצע שנות ה-80, וזכה להצלחה רבה עקב פעילותו המבריקה, שפתו המלוטשת וחינו האישי, הגיע לבקרו בניו-יורק שר התעשיה והמסחר דאז אריאל שרון. השר אפוף ההילה הקרבית, עם הטייטל של שר ביטחון לשעבר, שאל את נתניהו בזהירות לגבי עתידו כשיגדל ויסיים שליחותו באו"ם. נתניהו השיב שהוא בהחלט שוקל להיכנס לפוליטיקה. נראה ששרון, שכבר אז נשא עיניו לראשות הליכוד והממשלה, חשש משהו מפני תחרות מצידו של נתניהו במרוץ לפיסגה, וניסה להניאו מכך. הוא תיאר באזניו את הקשיים והמוקשים הנלווים לחייו של הפוליטיקאי הישראלי המצוי.
"הפוליטיקה אינה קייטנה", התפייט אריק הגדול. "אתה צריך לדעת שבפוליטיקה אתה תלוי בכל מיני אנשים קטנים, קטנוניים, חברי מרכז למיניהם, שיציבו לך דרישות בלתי אפשריות - ואתה תיאלץ, נעבעך, להיענות להם. עד האחרונה שבהן. לכולם. אם לא תיענה תפסיד אותם. כך למשל יבוא אליך חבר מרכז וידרוש רישיון להעמיד קיוסק באמצע האוטוסטרדה. כן, קיוסק באוטוסטרדה. מה תענה? לא תיתן? תוותר על תמיכתו? ומה תעשה אם הוא עומד בראש חמולה של כמה עשרות חברי מרכז?".
כדי לבלום מתנות מסוג קיוסק באוטוסטרדה מצידם של פוליטיקאים אינטרסנטים, קמה לבג"ץ הזכות, מזה עידן ועידנים, לשקול במאזני הסבירות את מידת ההיגיון שבהחלטות הכנסת והממשלה, ולבטל מעשים שלטוניים שאינם סבירים. כך התנהלה המדינה לטובת כל הצדדים, כולל הפוליטיקאים עצמם, עד לפני 8 חודשים. אבל אז החליטה הקואליציה ברוב של 64 ח"כים (53.3%) לשלול מהבג"ץ את זכות בחינת הסבירות באמצעות חוק יסוד: עילת הסבירות, שביטל למעשה את זכות בחינת הסבירות הב"גצית. השבוע געשה הביצה הפוליטית כשהחליט הבג"ץ (גם הוא ברוב של 53.3% משופטיו) שחוק היסוד הזה אינו סביר וביטל אותו.
פוליטיקאים תאוותנים
החלטת הבג"ץ עוררה, כצפוי, גלי צונאמי אדירים. ואני הקטן, בעוונותי, סבור בניגוד לדעת מרבית קוראי טור זה (כן, אני יודע), שהפסיקה הזו דווקא נחוצה מאוד בחיינו הציבוריים. שהרי זה המענה היחיד שירסן פוליטיקאים ציניים ותאוותנים, חסרי מעצורים, שנוטלים לעצמם את הזכות והסמכות הבלעדיות להתעלל במדינה ובאזרחיה ולהתנהל ללא חשבון, ללא התייחסות לטובת הכלל ולרגע חשבו שגם ללא אימת הבג"ץ.
דוגמאות? יש בשפע. נסתפק בשתיים שלוש. קחו למשל את יוזמת הח"כים החרדיים לחוקק את חוק יסוד לימוד תורה, שנועד להעניק פטור גורף מחובת שירות בצה"ל להצלת העם מפני הקמים עליו, לכל בחורי הישיבות. חוץ מהעובדה שמדובר בחוק אנטי תורני, כמעט כפרני (שהרי מלחמת מצווה מחייבת מדאורייתא גם בימינו ולמענה יוצאים חתן מחדרו וכלה מחופתה), עלולים היינו להיקלע למצב שסיעת הציונות הדתית, שהשירות בצה"ל לעזרת העם הוא נשמת אפה, הייתה נאלצת לתמוך בחוק שערורייתי זה, שהוא גם אנטי לאומי ואנטי ציוני. שכן בלעדיו, עלולה הייתה הקואליציה לקרוס. רק 'בזכות' המלחמה הארורה שנגזרה עלינו, הוסרה היוזמה האנטי תורנית.
דוגמה שניה: בתקציב החירום שאושר לפני כשבועיים, הסתתר תקציב של 27 מיליון שקל לטובת הסעיף המוזר המכונה 'מניעת נשירה מהישיבות'. גם הוא הושג באיומי אקדח של פירוק הקואליציה. מה משמעותו של סעיף אווילי זה? לא תאמינו: מדינת ישראל תתקצב - מעשה חלם! - פעולות שייעשו למניעת גיוסם של נושרי הישיבות לצה"ל. מדובר בנושרים, רבותי, שממילא לא לומדים ושאין תורתם אומנותם. אפילו הרב שך זצ"ל פסק בזמנו שחרדי המתחפש לבן ישיבה ואינו לומד, חייב להתגייס. היום, בלחץ המבנה הקואליציוני הרעוע שבו כל ממזר מלך, שוריינו 27 מיליון ליעד הזה, בתמיכת - שיא האבסורד! - סיעות הציונות הדתית ועוצמה לישראל, המעלות את השירות בצה"ל על ראש שמחתן.
דוגמאות אבסורדיות נוספות לא חסרות. סילוקו של יו"ר רשות הדואר רק מפני שאינו מאנ"ש, הוא דוגמה אחת בלבד ליוזמה לטיהור השירות הציבורי ממקצוענים, לטובת מקורבים, לרבות בטלנים חסרי כישורים בעליל. רק השבוע התפטרה בטריקת דלת יו"ר רשות החברות הממשלתית עו"ד מיכל רוזנבוים, לאחר שהבינה ששום סכר מצידה לא יעצור את שטף הג'ובים לחברי מרכז בלתי מקצועיים בדירקטוריונים ובגופים אחרים, שיוזם השר הממונה דודי אמסלם.
"את מי אני אגיש"?
הוותיקים שבינינו עוד זוכרים את מחזה העיוועים שהתחולל במרכז הליכוד, בפניו הופיעה שרת החינוך לשעבר לימור לבנת ששאלה בציניות ובבוז: "רוצים ג'ובים?", והליכודניקים שאגו בהתלהבות שהדהימה את לבנת: "כן!!!". אלמלא ביטול חוק הסבירות, היינו אמורים לחזור לימים האפלים ההם. כשנשאל השר אמסלם ברשת ב' על להיטותו לחלוקת ג'ובים, הוא בכלל לא הבין איפה הבעיה. "התפקיד שלי הוא להגיש אנשים שאני מכיר ומעריך; את מי אני אגיש?", השיב בנימת ניצחון.
כדי לעצור סחטנות של תקציבים לא ראויים ובלימת תיאבונם של פוליטיקאים לא ראויים, טוב שיש בג"ץ שמנע מהחבר'ה האלה לחגוג ולבזוז כל מה שרק אפשר. אשרינו שזכינו שקם לנו 'מבוגר אחראי', שהבהיר לאמסלמ'ים ולגולדקנופפ'ים למיניהם, שהמדינה אינה נחלתם הפרטית, לא שלהם ולא של פוליטיקאים אחרים. אשרינו שזכינו שהבג"ץ נופף באצבעו מול עיני הציניקנים מגבעת רם, באמירה נוסח הנשיא רייגן - Don't: לא לפיזור תקציבים בלתי הגיוניים לכיסי המקורבים לצלחת; לא לחלוקת ג'ובים שמנים למקורבים בלתי מוכשרים בעליל; לא להיענות לסחטנות פוליטית של בודדים או מפלגות שעושים את המדינה כולה למריונטה פרטית; לא לביזת קופת המדינה. אשרינו שיש מי שבולמים את הידרדרותנו למצבן הרעוע של רפובליקות בננות.
נכון, יש הרבה מן המקומם והמאכזב בעיתוי האומלל של פרסום פסק הדין. דווקא עכשיו? בעיצומה של מלחמה, של חתירה ל'ביחד ננצח'? יסלחו לי כבודם, אבל פרסום פסק הדין השנוי במחלוקת דווקא עכשיו, בעת מלחמה, אינו תורם בדיוק ל'ביחד'. כאמור, לעניות דעתי הבלתי קובעת פסק הדין ראוי ורצוי למניעת ביזת קופת הציבור ונכסי הכלל ולמניעת חקיקה בלתי רציונלית בעליל. אבל לכל זמן ועת, גם לפרסום פסק דין שחיוניותו לניקיון האווירה במקומותינו, אינה מוטלת בספק מבחינת מוסרית והגיונית. בהחלט ראוי היה לדחות את הפרסום עד לרגיעה ביטחונית בחזיתות השונות.
לא שהשופטים העריכו שהרגיעה אינה צפויה בהקדם ולכן הזדרזו. אילו זה היה הנימוק, ניחא. הבעיה היא שהבהילות נבעה מחמת 'אילוץ' טכני בלבד: העובדה שבימים אלה פורשות השופטות אסתר חיות וענת ברון לגמלאות והן לא יכלו להרשות לעצמן פרישה שאינה מלווה בחתימת ידן על פסק הדין הדרמטי שיישם לדורות בספרי המשפט. לא רק שהן עצמן לא החילו על עצמן את מבחן הסבירות, הן גם לא לקחו בחשבון שפרסום ההכרעה עכשיו, אינו עולה כלל בקנה אחד עם מידת הסבירות. מה שדורשים השופטים מהפוליטיקאים, לנהוג במידת הסבירות - לא דין שיידרשו זאת תחילה מעצמם? העיתוי ממש לא סביר, כבודכם. אבל מי ישפוט את השופטים? חבל. חבל מאוד. לא זו הדרך.
