|
|
הרבה יותר טילים, הרבה יותר ארוכים, הרבה יותר מדויקים [צילום: חסן עמר, AP]
|
|
ישראל מנהלת מלחמה בשבע חזיתות, אמר בשבוע שעבר יואב גלנט. ועדיין, חזית הדרום מול חמאס היא המשמעותית ביותר ובפער גדול מן האחרות, היא הסיבה שיצאנו למלחמה הזאת, ובלי ניצחון בה – מצבנו יהיה קשה מאוד. אך חמאס הוא כאב ראש קטן לעומת חיזבאללה, שהפך לצבא סדיר המצויד לפי ההערכות ב-150,000 טילים – בערך פי 20 מהכמות שהייתה בידי חמאס לפני 7 באוקטובר. וזו לא רק הכמות: לחסן נסראללה וחבר מרעיו יש טילים הרבה יותר ארוכים והרבה יותר מדויקים מאשר למנוולים של יחיא סינוואר.
מול חיזבאללה, מדובר במידה רבה בחוק המספרים הגדולים. כמות הטילים שהוא יכול לשגר בבת אחת היא כה גדולה, עד שגם הפצצות כבדות על המחסנים ואתרי השיגור, וגם אחוזי יירוט גבוהים מאוד של המערכות שבידינו, עלולים שלא להספיק כדי למנוע פגיעות קשות בערים הגדולות, בבסיסי צבא ובמתקנים אסטרטגיים. מי שמדבר על מלחמה מול חיזבאללה, חייב להבין שהיא עלולה להיות שונה לחלוטין מכל מה שהכרנו, עם סכנה ממשית לפגיעות חסרות תקדים בעורף הישראלי.
צריך לסייג: בדרך כלל אנחנו שומעים על היכולות של האויב יותר מאשר על אלו שלו, ומסיבות מובנות. ייתכן, כי כשם שהופתענו לטובה מהתפקוד של צה"ל בעזה, כך נופתע לטובה ממה שביכולתו לעשות נגד חיזבאללה. אבל ייתכן גם, כי כשם שהופתענו ב-7 באוקטובר וכשם שמתברר אלו פערים מודיעיניים היו לישראל מול חמאס, כך ייוודע בזמן אמת מול חיזבאללה. ועוד נקודה: לא ניתן לדעת האם ועד כמה הציבור בישראל – הן הצבאי והן האזרחי – יוכל לשאת עוד מלחמה, במיוחד כאשר העצימות של הקרבות ברצועה תפחת ונדמה יהיה שאנו נכנסים לסוג של שגרה.
ציינתי כאן בעבר, כי הרתעה הדדית היא מצב לגמרי לא רע. קריסתה הובילה למלחמת העולם הראשונה, היעדרותה גרמה למלחמת העולם השנייה, הצלחתה מנעה את מלחמת העולם השלישית. אך גם ציינתי את ההבדל: הצדדים היריבים באותם עימותים לא רצו להשמיד זה את זה, בעוד חיזבאללה אומר במפורש שזו כוונתו כלפי ישראל. השורה התחתונה היא, שזה מצב מורכב עד מאוד, שאיננו צריכים לשוש אלי קרב ושעלינו לקוות שמנהיגינו יפעילו את מיטב שיקול הדעת.
|
|
|
השיגו תמונת ניצחון [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]
|
|
סוף-סוף, אחרי שלושה חודשים של מלחמה, שני בכירים הולכים הביתה. מאחר שהליכוד והמחנה הממלכתי הסכימו להאריך את כל המינויים לפחות עד תום המלחמה, אין מנוס מהמסקנה שאותם בכירים כנראה מפריעים למאמץ המלחמתי ואולי אפילו אשמים במחדל. קבלו אותם, ליתר דיוק – אותן: נציבת שירות בתי הסוהר, קתי פרי, ומנהלת רשות החברות, מיכל רוזנבוים. הראשונה מסיימת את תפקידה משום שאיתמר בן-גביר סירב להאריך את כהונתה, השנייה התפטרה אחרי שנה של מאבקים עם דודי אמסלם. שני הבריונים שלוחי הרסן הצליחו להיפטר משתי מנהלות מקצועיות. תמונת ניצחון.
יכול להיות שלא הגיעה לפרי שנה רביעית, אבל הרי יש הסכם קואליציוני והסכמים צריכים לכבד, לא? אז זהו, שלא – אם אתה מי שבנימין נתניהו תלוי בו לצורך הישרדותו הפוליטית. בני גנץ מחה בקול ענות חלושה, בן-גביר צפצף, נתניהו לא התערב וההסכם הופר בריש גלי, ועוד בתפקיד בעל נגיעה ישירה למלחמה. ואילו רוזנבוים שילמה את המחיר משום שדרשה – שומו שמים – לפעול לפי החוק וכללי המינהל התקין, ולא לאפשר לאמסלם (מועמד מוביל לתואר "הרקטור לגסות הרוח") להפוך את החברות הממשלתיות למאגר ג'ובים. אתם יודעים, חברות שוליות וחסרות חשיבות כאלה, כמו חברת החשמל והתעשיה האוירית ורפאל ומקורות ונמלי ישראל.
ההדחות של פרי ורוזנבוים מצטרפות לשורה של מהלכים שביצעה הממשלה הנוכחית בניסיון להשתלט על כל מה שזז וגם מה שלא זז: על בית המשפט העליון ועל המשטרה ועל דואר ישראל ועל בנק ישראל ועל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ואפילו על הספרייה הלאומית. אפילו המלחמה אינה עוצרת אותם, ואחר כך הם יצעקו מרה על כך שבית המשפט העליון מפלג את העם.
|
|
|
המשמעות האמיתית היא להפוך את פסקי הדין [צילום: מרים אלסטר, פלאש 90]
|
|
אז בואו נדבר קצת על "בית המשפט העליון מפלג את העם". אכן, שני פסקי דין בנושאים שנויים מאוד במחלוקת פורסמו בשבוע: עילת הסבירות וחוק הנבצרות, ובשניהם הכריע בג"ץ נגד הממשלה והקואליציה. מחוללי ההפיכה המשטרית ותומכיהם טענו, עוד לפני פסקי הדין וביתר שאת אחריהם (כולל בלשון בוטה כדרכם), כי לא היה מקום לפרסם אותם בזמן המלחמה. הבה נפרק את הטענה הזאת למרכיביה.
כידוע, פסקי הדין פורסמו השבוע משום שאנו על סף סיום שלושת החודשים בהם יכולות אסתר חיות וענת ברון לחתום על פסקי דין לאחר פרישתן. מקובל לגמרי לעשות מאמץ לסיים פסקי דין בפרק זמן זה; אני זוכר תקופות בהן היו רבים כאלה. מטרת סעיף זה בחוק היא לאפשר לשופט להשלים את מלאכתו, ולא לגרום למצב בו יהיה צורך לעכב את הפסיקה כדי ששופט אחר ייכנס לתיק. הנוהג הזה קיים מזה עשרות שנים גם כאשר מדובר בהרכבים מורחבים: אם נקבע שיש 11 שופטים (נבצרות) או אפילו 15 (סבירות) – צריך לתת לכולם לפסוק.
המשמעות האמיתית של "לא בזמן מלחמה" הייתה לנטרל את חיות וברון, וכך התוצאה האופרטיבית בשני המקרים הייתה מתהפכת: עילת הסבירות הייתה מתבטלת ובנימין נתניהו היה נהנה מהגנה מפני נבצרות. תהיו בטוחים באלף אחוז, שלא הייתם שומעים את הדרישה הזאת אם משמעותה הייתה הפוכה. כך שלא מדובר על אחדות העם, אלא על דרישה בוטה לקבוע – בפרפראזה על הגששים – מי יהיו השופטים ומה תהיה התוצאה.
מעל הכל, זוהי טענה צבועה מאין כמותה. היא באה מפיהם של מי שקרעו את העם בצורה חסרת תקדים, שרמסו ברגל גסה כל התנגדות, שדחו ביד גאה כל הצעת פשרה, שכרסמו בבטחוננו ונתנו זריקת עידוד לאויבינו. הם הרי יכלו לחזור בהם מהחקיקה ההרסנית הזאת ולמנוע את "פסק הדין המפלג". הם יכלו לכל הפחות להעביר איזשהו מסר של הכרה בטעויות, אבל בפועל הם משדרים שמבחינתם אחרי המלחמה – מלאכת ההרס תימשך. חלקם ממשיכים לזרוע פלגנות ושנאה בעיצומה של המלחמה. הם אחרוני-האחרונים שיכולים להטיף מוסר על אחדות ועל אחריות.
ועוד הערה: טענת-משנה הייתה, שפסקי הדין הללו נכתבו בחופזה – שלושה חודשים בלבד לאחר הדיונים בעתירות. זוהי טענה מטעה במזיד. מי שיצר את לוחות הזמנים היו הממשלה והקואליציה, בחקיקות הדורסניות שהעבירו. אם התוצאה הייתה הפוכה ובג"ץ היה מתעכב, הטענה הייתה לעינוי דין וחוסר ודאות. כל השופטים שישבו בשני התיקים ידעו מראש מהם לוחות הזמנים ועובדה שהם כתבו פסקי דין לתלפיות. ולמרבה הצער, המלחמה אף פינתה להם יותר זמן בשל הביטול של רוב הדיונים בעליון. כך שגם כאן, מדובר בטענה מניפולטיבית חסרת בסיס עובדתי.
|
|
|
מתפקדת בצורה מעוררת התפעלות מאז 7 באוקטובר [צילום: חיים גולדברג, פלאש 90]
|
|
נתון שפורסם השבוע ונבלע בין גלי המלחמה: 244 בני אדם נרצחו בחברה הערבית בשנת 2023. ביניהם היו 16 נשים ותשעה ילדים ונערים, הצעיר שבהם בן חצי שנה בלבד. זהו זינוק של פי 2.2 לעומת 2022 ושל פי 4.8 לעומת 2015. המספר הזה גבוה מאשר ב-2022 וב-2023 יחדיו. רק 25 תיקים פוענחו; אומנם לעיתים הרוצחים נתפסים לאחר זמן, אבל ברור שהסיכוי יורד ככל שהזמן חולף.
הנתון הנורא הזה, שהצטייר לאורך חודשים ארוכים, היה יכול להיות איום עוד יותר. בשבועות המלחמה הראשונים נרשמה ירידה משמעותית ברציחות, ודומה שהקצב ברבעון האחרון של השנה היה פחות מהיר מאשר בקודמיו. ניחוש שלי: זה נבע מכך שהמשטרה פעלה יותר בערים הערביות, כדי לשמור על הביטחון ולמנוע פתיחת חזית נוספת, דמוית "שומר החומות".
כאן טמון אבסורד. המשטרה מתפקדת בצורה מעוררת התפעלות מאז פרוץ המלחמה, וזה מעבר לגבורה ולהקרבה של עשרות השוטרים שנהרגו ונפצעו ב-7 באוקטובר. בלי לפתוח פה לשטן, הסדר נשמר בערים הערביות ובערים המעורבות, גם בירושלים אין בעיות מיוחדות, כבישי הגליל פתוחים ובטוחים, הבדואים בנגב התגייסו לעזרה. במקביל, המשטרה פועלת בצורה מצוינת בזירות של פגיעת טילים ורסיסים, תפסה מנוולים שניסו לנצל את המלחמה לגניבות והונאות, ואפילו מזהה במהירות הודעות כוזבות ומתריעה עליהן.
באיזשהו מקום אפשר לשאול בפליאה: זו אותה משטרה של 6 באוקטובר? זה אותו גוף שלא הצליח לשמור על הביטחון האישי, שאיבד את אמון הציבור, שהפך לשק חבטות פוליטי, שבכיריו בעבר יצאו נגד בכיריו בהווה? התשובה היא, כמובן, כן בכ' רבתי; אין לנו משטרה אחרת. והצל"ש מגיע גם לקובי שבתאי, שספג הרבה מאוד ביקורת (גם מוצדקת), ואשר השבוע – בחסדו כי רב של מפכ"ל-העל איתמר בן-גביר – גם קיבל עוד חצי שנה בתפקיד. המשימה שלו, או של מי שינהיג את המשטרה אחרי המלחמה, תהיה למצוא את הדרך לשמר את היכולות הללו גם בזמן שגרה, כחלק מן הניעור הכללי לו זקוקה ישראל ומן השיפור הכללי לו כולנו מייחלים.
|
5.
|
מדוע באמת קלודין גיי התפטרה
|
|
|
|
בגלל העתקות, לא בגלל האנטישמיות [צילום: מארק שיפלבריין, AP]
|
|
מדוע התפטרה נשיאת אוניברסיטת הרווארד, קלודין גיי? הבה נראה את סדר האירועים. בחודש שעבר הופיעה גיי, יחד עם עמיתותיה מאוניברסיטאות פנסילבניה ו-MIT, בשימוע בבית הנבחרים על האנטישמיות בקמפוסים. גיי ונשיאת פנסילבניה, ליז מגיל, סירבו לומר שקריאה להשמדת ישראל היא אנטישמיות. השאלה הוצגה להן שלוש פעמים ותשובתן הייתה: "זה תלוי בהקשר".
הדברים חוללו סערה עזה, הן פרסמו הבהרות, תורמים ובוגרים הודיעו על ניתוק הקשר עם האוניברסיטאות, חברי סגל התייצבו לצידן – ובסופו של דבר מגיל התפטרה. אבל לא גיי. התפטרותה באה לאחר שהתברר שהיא לא הקפידה על כללי הכתיבה האקדמית בנוגע לציון מקורות. מדובר במקרים בודדים, וכל מי שעסק בכתיבה שכזאת יודע שהערות שוליים הן סיוט ושעלולות ליפול בהן טעויות בתום לב. אבל זה היה יותר מדי בשביל בכירי הרווארד, הלחץ עליה גבר והשבוע היא התפטרה.
כלומר: מבחינה כרונולוגית – האנטישמיות העכשווית והפומבית לא הייתה עילה להעיף את גיי, בעוד פאולים טכניים נידחים מלפני שנים כן היו עילה. ניתן כמובן לומר שמעמדה היה חלש ממילא בגלל אותו שימוע שערורייתי, אך זה אינו סותר את סדר ההתרחשויות. גיי עצמה טענה שהיא קורבן לגזענות, למרות שבהחלט יש מקום לומר שמדובר בגזענות במהופך: היא לא הייתה ראויה לתפקיד מבחינת (העדר) הישגיה האקדמיים וזכתה בו משום שהיא אפרו-אמריקנית. טענה נוספת שלה הייתה שהשימוע היה מלכודת לתוכה נפלה; טוב שהיא לא הוסיפה, שפשוט העתיקה את תשובתה של מגיל בלי לציין את המקור.
בשבוע שעבר ציינתי כאן, שהאנטישמיות היא הבעיה מספר אחת כיום של העם היהודי. התפטרותה של גיי מהווה הוכחה נוספת לכך, במהופך. אם האדם הבכיר ביותר באחת האוניברסיטאות החשובות ביותר בעולם אינו נענש על אנטישמיות בוטה וכן נענש על עבירה אקדמית קלה, יש בעיה גם לאקדמיה וגם לעם היהודי, והעיוורון שלה מחמיר את הבעיה שלנו.
|
|
|
המבוגר האחראי היחיד; אחד לא מבין, השני משותק [צילום: חיים גולדברג, פלאש 90]
|
|
נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, מצטייר כמבוגר האחראי היחיד בניהול הכלכלי של ישראל בעת המלחמה ולאור השלכותיה. בצלאל סמוטריץ' מבין בעיקר בבזיזת הקופה לצורכי מפלגתו ומקורביה, בנימין נתניהו לא יבלום אותו משיקולים פוליטיים, ניר ברקת הוא קול בודד שאינו משפיע – וזהו. כל שאר השרים מדברים על כסף רק בקשר לתוספות למשרדיהם. ירון יכול בעיקר לדבר ולהשתמש במכשיר הריבית, ובכך לא די מול הפקרות ממשלתית הן בצד ההכנסות והן בצד ההוצאות.
ירון הוא פרופסור לכלכלה המתבטא במקצועיות ולא פוליטיקאי מתלהם, אבל דבריו השבוע היו חד-משמעיים: "על הממשלה לנווט את מדיניותה כדי לשמר אמינות של מדיניות תקציבית בעיני השווקים והציבור, ולכן יש לבצע חלק ניכר מההתאמות הן בצד ההוצאות והן בצד ההכנסות כבר בתקציב 2024. זהו גם חלק מ'מס הרצינות' שנכון לשדר לשווקים בעת הזו.
"מה שחשוב אינו רק כמה יהיה הגירעון ב-2024 עצמה, אלא מה השווקים יסיקו ממנו ומהחלטות הממשלה בתחום התקציב, לגבי תוואי החוב העתידי. תפיסה של השווקים שישראל צועדת לעבר תוואי חוב עולה באופן מתמשך עלולה לגרור עליית תשואות, פיחות, אינפלציה ולחייב ריבית גבוהה יותר. קשה לנבא מתי תתרחש נקודת הפיתול שבה השווקים יתמחרו מחדש את הסיכון, אך ככל שההתאמות הללו לא קורות - ההסתברות לכך גדלה.
"אי התמודדות כעת בהתאמת התקציב עם קיצוצים בהוצאות ובמשרדים מיותרים והגדלת הכנסות לאור צרכי המלחמה – עלולה לעלות למשק הרבה יותר בהמשך. אין 'ארוחות חינם'. חוב מדינה חייב להיות ממומן בהקטנת הוצאות, הגדלת הכנסות, מס בתצורה של ריבית על החוב או מס אינפלציה. מה שדוחים לעתיד – בסוף עולה יותר ומצריך מאמץ וכאב גדול יותר. לכן צו השעה הוא תקציב אחראי המחייב התאמות והחלטות לא קלות של תעדופים".
נתניהו וסמוטריץ' אפילו לא טרחו לענות. ההפקרות הכלכלית בזמן המלחמה מתחילה להזכיר את ההפקרות הביטחונית לפניה. התקווה הקטנה היחידה היא, שהעם בישראל יפגין עוצמה כלכלית דומה לזו הביטחונית. החזרה לפעילות כמעט שגרתית בחלק משמעותי מענפי המשק, היא חשובה ביותר – גם למורל הלאומי וגם ובעיקר למניעת קריסתו, שהיא חיונית לא פחות מאשר הניצחון בשדה הקרב. אם הפעילות תגבר ברמת המיקרו, ייתכן שגם ברמת המקרו המצב יהיה פחות גרוע מהצפוי – ושוב בזכות העם ולמרות מנהיגיו.
|
|