זה התחיל עם היועצת המשפטית לממשלה, גלי מיארה. זה נמשך עם היועץ הכלכלי לממשלה ונגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון. כעת הגיע תורו של היועץ הצבאי לממשלה והרמטכ"ל, רב-אלוף
הרצי הלוי. היועצים הבכירים ביותר של הממשלה ה-37 עוברים בזה אחר זו זובור פומבי, השפלות חסרות תקדים, הלבנת פנים ברבים. והכל - כי דעותיהם לא באות טוב לראש הממשלה ולשרים.
חלק מן הדברים נעשים בפומבי וללא כל בושה. חברי כנסת זוטרים וחסרי כל ידע רלוונטי מתרוצצים בין האולפנים ומכפישים את מיטב אנשי המקצוע. שרים מוציאים מכתבים לאותם יועצים בכירים ודואגים להפיץ אותם עוד לפני שהגיעו למכותביהם. במקרים אחרים, הזובור מתרחש לכאורה בחדר סגור ובגופים שההדלפה מהם אסורה באיסור חמור - אבל גם הם יוצאים החוצה בשידור חי או לכל היותר בעיכוב של עשר דקות. זה יכול לבוא מן הממשלה בזמני שגרה, זה יכול לבוא מן הקבינט המדיני-ביטחוני בעיצומה של מלחמה.
מי שלא פתח מעולם את ספר החוקים תוקף את היועצת המשפטית. מי שלא ניהל חנות מכולת במשך יום אחד מכפיש את היועץ הכלכלי. מי שלא שירת בצה"ל אפילו דקה יוצא נגד היועץ הצבאי. מי שמתיימר להיות שומר תורה ומצוות עובר על "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא". מי שמתגאה בממלכתיות מתנהג כאחרון הבלוגרים. מי שקורא לאחדות קורע לגזרים את המופקדים על חיינו, בטחוננו ורווחתנו. אין שום גבולות. לא של בושה, לא של כבוד, לא של ענווה.
כאשר זוהי האווירה שמשליטה הממשלה הנוכחית - ולכך יש להוסיף את הרדיפה נגד שומרי סף ובכירים נוספים - למה שמישהו ירצה לקחת על עצמו תפקיד בכיר? למה שמישהו יסתכן בהשפלות הללו, במיוחד בעמדות בהן הוא אינו יכול להגיב כראוי ואף בכלל לא? שהרי זאת המטרה של המלעיגים והמלעיזים: לסתום את פיותיהם של היועצים, לבל יעזו לומר משהו העלול לשפוך על ראשיהם את ביב השופכין. למלא את השירות הציבורי באומרי הן כנועים, בינוניים, חסרי חוש שדרה ונעדרי יושרה.
מסע הצעקות שעבר אמש (4.1.24) רב-אלוף הרצי הלוי, צריך להדאיג אותנו מאוד מסיבה נוספת. ניתן לסבור שהאירוע המביש הזה משקף בעיקר את התסכול של מי שאחראים למחדל הנורא ביותר בתולדות המדינה, ומחפשים - ממש כמו העומד בראשם ומכונת הרעל שלו - את מי להאשים. המטרה הטובה ביותר היא הרמטכ"ל, שכמובן נושא באחריות עצומה וכבר הבהיר זאת בפומבי. אבל אם היה מדובר רק בכך - נו, ניחא, איכשהו.
אלא שהתסכול הזה יכול לנבוע מעוד מקור. סביר להניח שתשמעו צעקות והאשמות בחדר ההלבשה של קבוצת כדורגל לאחר הפסד, ושהן יגברו לאחר שרשרת של הפסדים. לא תשמעו אותן לאחר ניצחון, גם אם הוא בא רק לאחר כמה הפסדים. והנמשל: האם עלינו לחשוש, שמא מאחורי הבריונות המילולית של אותם שרים קטנים וקטנוניים, עומד מצב צבאי שאינו משופר כפי שנראה לנו? האם המלחמה אינה מתנהלת כל כך טוב? אני מעדיף לחשוב שמדובר "רק" בהתנהלות הכוחנית השגרתית של הממשלה הנוכחית. אבל האפשרות השנייה מרחפת מעל והיא בהחלט מטרידה.
