מתי זה "אחרי המלחמה"

התקשורת מוצפת בשאלה: "מה יהיה אחרי המלחמה?" ובניחושים ידעניים לגבי התשובה לשאלה זו, כשהיא מנוסחות בצורות שונות. תשובתי לשאלה פשוטה: אמור לי מתי יגיע מועד "אחרי המלחמה" ואנסה להעריך "מה יהיה?". באופן השלומיאלי בו מתנהלים העניינים עד כה, "אחרי המלחמה" כפי שאני מבין מושג זה עדיין אינו נראה באופק. "אחרי המלחמה" במובן שאליו מתכוונים רוב השואלים הוא המועד בו נפסקת האלימות, מתחיל תהליך שיקומי, מתקיימות שיחות בין היריבים שמטרתן לעצב מציאות של "קיום בצוותא" ומסדירים את ספיחי המלחמה - החזרת שבויים וחטופים, פינוי אזורים שחוזרים לשליטת הגורם הישן, מתחילים בשיקום ההריסות ונזקי המלחמה ומעצבים מציאות חיים שאין בה חיכוך אלים מתמיד בין הצדדים. בפועל, מתחיל כל צד בפעילות במרחבי השליטה שלו ליצירת הבסיס לשלב הבא במערכת היחסים היעודה ביניהם על-פי תפיסתו. פירושו של משפט זה הוא שאם לא הושגה הכרעה ברורה וארוכת-טווח (הכנעה דה-פקטו) במועד "הפסקת האש" - לאחריו אפשר לדבר רק על סיום האלימות הפעילה וכל צד מתחיל "להתכונן" לסיבוב הבא. כיום, כ-90 יום אחרי תחילת המלחמה, אין רואים בפועל את סופה. ישראל הגדירה מטרות מלחמה ברורות לחזית רצועת עזה: א. הכרעת חמאס ושותפיו למערכת הטרור ברצועה - שבירת כוחו הצבאי, ריסוק שלטונו האזרחי ברצועה וחיסול מנהיגיו וכל מי שאחראי לטבח של 7.10.23, ב. החזרת כל החטופים מיישובי עוטף עזה ומאירועים קודמים שמוחזקים בידי החמאס או שותפיו. אף אחת ממטרות אלה טרם הושגה ועדיין לא ברור מתי תושג.

סיום המלחמה רק אחרי השגת מטרותיה

ישראל הגדירה מטרה לחזית הצפון: הרחקת כוחות חיזבאללה מגבול הצפון אל מעבר לליטני והחזרת תושבי ישובי הצפון לבתיהם ושיקום חייהם האזרחיים מנזקי המלחמה. גם עניין זה עדיין רחוק מהשלמה. בנושא גבול הצפון הבהירה הממשלה שהיא מעדיפה הסדרה מדינית שמשמעותה מימוש החלטת מועה"ב 1701 מ-2006. אבל אם לא תושג הבנה על מימוש קרוב של דרישה זו יופעל כוח צבאי להשגתה. ההעדפה עליה החליט קבינט המלחמה בתחילתה: קודם טיפול בחמאס וא"כ טיפול בגבול הצפון, אכן נשמרת. אולם פירוש הדבר הוא שנושא הצפון עדיין לפנינו ונושא הדרום עדיין לא מאחורינו. מלחמה זו הבהירה לרבים בציבור מהי משמעות ריפיון הרוח שפקד רבים בתוכנו ב-20 השנים האחרונות, בהן היתרנו לשני האירגונים הלוחמניים בצפון ובדרום להתבסס צבאית בקדמת הגבול הבינלאומי בשני המקומות ולהיערך למלחמה כוללת מעל ומתחת לקרקע. היא גם הבהירה את משמעות "טבעת האש מנגד" שהכינה לנו אירן בדמות חזיתות קרובות ורחוקות בגבול עירק, בסוריה, בתימן ובאיו"ש; ובאם לא נהיה זהירים האופציה - על יסוד ניסיון 2021 - קיימת גם בקרב ערביי ישראל, שעד לרגע זה רובם נוהגים בריסון ובשקט. דומה שעתה מבין הציבור הישראלי היטב עד כמה התרשלו המנהיגויות המדיניות בשנים האחרונות. אך בעיקר עד כמה הלכו והוליכו אותנו שולל המנהיגויות הצבאיות שלנו בהכנת הצבא ומערכות ההגנה הלאומיות שלנו לטיפול בתשתית איומים מבוזרת כה נרחבת וגם כה קרובה ומאיימת על ריכוזי האזרחים בישראל הקטנה.

התאבנות החשיבה אסטרטגית

נראה שהחשיבה הישראלית הצבאית המאובנת בחנה איומים על-פי מקום המצאן של הבירות המאיימות ושכחה לקחת בחשבון את הפריסה הגאוגרפית של הכוחות הלוחמים, את השינויים בטכנולוגיות הצבאיות העומדות לרשותם ואת פריסתם הגאוגרפית וניידותם בפועל. כשל חמור ביותר נמצא בעובדה שמזה עשור לפחות אנו יודעים שאירן חותרת להשתלט על מערב המזרח התיכון, בואך חוף הים בלבנון וסוריה. מטרתה האסטרטגית באזור זה היא יצירת רצף יבשתי מאירן דרך עירק, סוריה ולבנון לעבר הים התיכון ("הסהר הצפוני"). לשם כל היא בונה נוכחות פיסית של כוחות "ידידותיים" לה שאותם היא מאמנת, מממנת ומציידת בנשק קונבנציונאלי ומכינה למימוש מטרה זו. בראייה הישראלית של מערכות המודיעין והערכות-המצב האסטרטגיות, המפגרת אחר המציאות האזורית לא הופנם שכל מה שהיה טוב כאשר ישראל נלחמה בלבנון וירדן טוב ונכון כאשר היא ניצבת מול איום אזורי אירני (ואפשר שבתנאים מסוימים גם טורקי...). האם ייתכן שהגיע הזמן להוציא מידיה את האחריות להערכת המצב האסטרטגית הלאומית שמשום מה עדיין מצויה במעמקי המבנה הארגוני הצה"לי ולהעבירה לגורם אחר? אולי אפילו לממשלה עצמה. בעוללות החודשים האחרונים חזינו לא אחת בניגודי אינטרסים קשים בין הממשלה למשב"ט וצה"ל כשהממשלה היא האחראית האמיתית לביטחון הלאומי הכולל של ישראל. ירדן, שאליה מתייחס הממסד הביטחוני האנכרוניסטי של ישראל ב"חרדת-קודש" כאל "שומרת הגבול המזרחי" שלנו, נראית כיום יותר כאויב מאשר כמדינה שלה הסכם שלום עימנו. ירדן היא חזית מזרחית פוטנציאלית שטרם מומשה. כאשר תופעל ההיערכות האירנית בעירק וסוריה - כיום גם בסיוע רוסי פעיל וסביל (הימנעות מפעולה בסוריה), תתקשה ירדן מאוד להגן על עצמה, ולא כל שכן לשמש "קיר-מגן" מזרחי לישראל. נפילת המשטר בירדן היא אופציה ריאלית כאשר מדובר ביריב אקטיבי ותככן כאירן. אירועי השנה האחרונה הוכיחו שהגבול הירדני פרוץ: זורמים דרכו נשק, כסף ומתנדבים או מאמנים, הן לארגוני הטרור באיו"ש והן לעזה (בסיוע הבדואים שבנגב). אורכו של הגבול המזרחי הופך במצב זה לאיום האסטרטגי החמור ביותר על הבטן הרכה של ישראל - רצועת החוף.

חייבים לחזור לעקרון ההגנה ההתקפית

הדבר החמור ביותר שהתרחש בעשור האחרון בתפישת הביטחון הישראלית הוא אי-ההבנה או הזנחה חמורה של משמעות העקרון בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, כשקבע בשעתו בן-גוריון צורך חיוני ביצירת עומק אסטרטגי במלחמה מול שכנינו באמצעות יכולת אפקטיבית להעברת המלחמה במהירות לשטח האויב ולניהולה בעיקר בשטח זה; מול שילוב של כוחות סדירים ולא סדירים קביעה זו קריטית הרבה יותר. ישראל שראתה סביבה את פעולותיהם של דאעש, אל-קאעידה, החותים וארגונים פונדמנטליסטיים אחרים, שכחה להתאים את התו"ל הצה"לי ללחימה בארגוני טרור שאינם מחויבים בארגונים הבינלאומיים למאומה על-פי הפרשנות המגחכת את החוק הבינלאומי, אך מפחידה את צה"ל והממשלה בישראל בטיפולם בהם. במשבר החברתי האחרון ערב המלחמה, היה "הפחד" מידו הארוכה של ביה"ד הבינלאומי לאבן יסוד בסרבנות "הכוחות המובחרים" שלנו ובראשם ח"א להתייצב לשירות, אבל במשך שנים איש לא בחן כיצד ניתן לשחרר את צה"ל מכבלי אילוצים אלה לפעילות אפקטיבית (למשל: על-ידי שימוש במערכות הגנה ותקיפה אוטונומיות, פיתוח כלים מתקדמים ללוחמה בתת-הקרקע, מאבק במקורות המימון של חמאס, המעברים "החופשיים" בציר פילדלפי, תביעות משפטיות נגד מנהיגות המחבלים והגורמים המסייעים להם במדינות אחרות וכ"ב). ומדוע לא בוצעו המהלכים שביצעה ישראל במלחמה הנוכחית בסילוק אוכלוסייה אזרחית מאתרים "מוגנים" של חמאס בצפון הרצועה בכדי להורסם ביעילות ובשכיחות גבוהה כאמצעי הרתעה ומניעה? נראה שמערכת הביטחון "בנתה לעצמה" צבא שלא יסכן את מפעיליו ויממש בהצלחה את השקפות עולמה, ולא צבא שיגן ביעלות הגבוהה ביותר על האוכלוסייה האזרחית בישראל. צה"ל זה היה בנוי למלחמות הישנות, בתוספת ציוד וטכנולוגיות מתקדמים. אבל לא היה המענה האופטימלי ללחימה מול האיומים האמיתיים: אלה שמונהגים ומונחים מרחוק (אירן) אבל מופעלים על-ידי פרוקסיס (אירגוני טרור) הממוקמים קרוב למטרותיהם (גבולות ישראל או בתוכה), כשהסיכון לחיסולם מוגן על-ידי חוקים בינ"ל הזויים ולחיסול שולחיהם - מינימלי. במערכה נגד אירן שתי זירות אנכיות משלימות זו מעל לזו: ברובד העליון הזירה הגרעינית (השמדה טוטאלית) - וברובד התחתון הזירות הקונבנציונאליות - שחיקה והתשה. בזירה הראשונה נלחמו במראית עין של ח"א מתקדם מאוד ויקר מאוד שמעולם לא הופעל נגדה במלוא הכוח ובזירה הדרושה השנייה לא נותרו משאבים ואמצעים לנהל את המלחמה ה"חכמה" והיעילה לזירה זו כגון מערכות אוטונומיות לגילוי והשמדת מטרות. את המלחמה השנייה - הראלית, מנהלים האירנים מטווח של 1,500 ק"מ מגבולנו המזרחי ואנו מותירים בידם חופש פעולה אסטרטגי מלא להתנהל מול ישראל כרצונם. אבל היגיון עקום זה פועל גם ברובד התחתון, הקונבנציונאלי, וברובד זה שכחו המתכננים שהמרחק בין התוקפים למטרותיהם כבר איננו 1,500 ק"מ, הוא אפילו לא 270 ק"מ כפי שהייתה תעלת סואץ מגבול ישראל. כיום ברור כבר לכל שתוכנית הגרעין איננה האיום הריאלי על ישראל מפני שגם אירן יודעת שלא תפעיל נגדנו נשק גרעיני או ניגזרותיו - תושמד. במקום זאת היא מפעילה ותמשיך להפעיל נגדנו את הנשק האפקטיבי ביותר בעולם הפוסט-מודרני ההזוי שאליו מבקשים להשתייך חוגים "מתקדמים" בישראל - עולם הרואה שוב בטרור בעל מאפיינים נאציים צורת לחימה לגיטימית, ומכיר בה ככזו שמזכה את לוחמיה ביחס של מדינה שומרת חוק ובעלת זכויות אדם, כשהם עצמם אינם מקיימים אף אחד מהחוקים הבינלאומיים של חיים בצוותא בין מדינות. ישראל כשלה בהבנת עניין זה ובארגון וניהול מאבק אפקטיבי נגדו. כיום היא ניצבת על סף מציאות בה ארה"ב - שגם היא משוסעת ומתפרקת חברתית מבפנים בגלל זרמים אידאולוגיים וקבוצות אזרחיות שהן יריבות בנפש -מתקשה ואולי כבר אינה מסוגלת לבדל אלה מאלה את קורבנות שואת אירופה וצאצאיהם ממחוללי שואות הטרור המודרני בפועל.

ישראל חלק במאבק הגלובלי בעל כורחה

ישראל היא אזור חיץ בין אירופה הנוצרית למזרח התיכון המוסלמי; ובעידן התפתחותה המואצת של התנגשות הציוויליזציות אירופה מתקשה אך עקרונית מוכנה להכיר בכך אם הדבר אינו תובע ממנה מסקנות מעשיות. מול האיום הסיני-רוסי המשולב במאבק הבינגושי החדש על הגמוניה עולמית. אירופה פנויה עוד פחות לחשוב על זולתה ומול ההשתלטות המוסלמית המואצת בחלק ממדינות הקהילה, היא על סף אובדן עצות. ברם, הבעיה העיקרית הפוגעת ביכולתה של ישראל להתמודד עם המציאות המתוארת לעיל אחרי תקופות רשלנות והזנחה ממושכות, היא הנרפות האמריקנית ומשבר הזהות הפנימי בה, שחילופי הדורות וכשל חינוכי מאיצים ומחמירים את חומרתה. ישראל השליכה יהבה על ארה"ב דמוקרטית, רציונאלית והומוגנית ומוצאת עצמה כיום ניצבת מול ארה"ב נרפית, מסוכסכת, מבולבלת ובחלקה גם עויינת - אויביה של ארה"ב הפכו בעיני הדור הצעיר שלה לידידי-נפש. ישראל ביקשה להיות שותפה זוטרה של ארה"ב כחלק מהעולם הדמוקרטי הקלאסי ונדחקה בתהליך משותף לישראלים שוטים ולאמריקנים עיוורים למעמד של "ידועה בציבור". המשבר הפנימי האחרון בישראל ערב מלחמת "חרבות ברזל", הוכיח שהיא איננה שלוחה של ארה"ב אלא דמוקרטיה ליברלית קלאסית ריבונית. אולם פוסט-מודרנה ופוסט-ציונות אינן זוכות למעמד מכובד אצל רוב הציבור בישראל, ועובדה זו מוליכה ליסוד המשבר המשפטי, ותחזור לצוף במרכז סדר היום שלנו לכשתסתיים המלחמה. ערב המלחמה תפסו גורמים מסוימים בממשל ביידן את ישראל כגרורה אמריקנית וישראל באיוולתה הניחה להם במשך תקופה לא מבוטלת לחשוב שזה אכן המצב. יחסי "הידועה בציבור" שניהלה מערכת הביטחון הישראלית עם עמיתתה האמריקנית בהנהגת צמרת צבאית שלא הוסמכה לכך, היא מקור לתסכולים ואכזבות בין שתי המדינות כיום ואלה עוד ילכו ויעצימו. המרכז הפוליטי פוסט-מודרני (שביטויו התקשורתי הוא בעיקר ערוץ 12), הוא קצה הקרחון של הדיפ-סטייט בישראל המבקש לראות עצמו כשלוחה של ארה"ב. רוב הציבור בישראל אינו מקבל גישה זו והניסיון של מערכת המשפט לכפות על הרוב את הגישה הפוסט מודרנית הקיצונית עומד ביסוד המשבר החברתי שקדם למלחמה. לאחר המלחמה תצטרך המדינה למצוא שביל זהב בין הרוב הדמוגרפי-דמוקרטי לבין מוקדי כוח אוליגרכיים בחברה בכדי לעצב סדר-יום חדש מאוזן ודמוקרטי באמת בכדי לא לפרק את החברה שלנו. המלחמה מספקת לכולם פרספקטיבה למציאות בה אנו נתונים שעיצובה נגזר משילוב בין אידאולוגיה רצויה לסוגיות מאלצות של הביטחון הלאומי. הואיל ואיננו ארה"ב וגם לא נהייה (תיתכן הגירה מסוימת מישראל לארה"ב מטעמי נוחיות, שתאכזב בעתיד את המהגרים). שידוד המערכות הפנימי חייב למצוא גשר בין שלושה צרכים מרכזיים: ארגון מחדש של תפיסת הביטחון והתאמת ארגון צה"ל ומערכת הביטחון כולה לתפיסה זו, ארגון מחדש של מערכת הממשל הציבורי על כל שלוחותיה ובכלל זה והגדרה מחדש של גבולות האחריות והסמכות של כל הרשויות השלטונית, תחת מעטה חוקתי אחד; בשלב ראשון מערכת חוקי-יסוד כחוקה בהתהוות (שגם בג"ץ כפוף לה); ארגון מחדש של מערך ביטחון הפנים האזרחי והשירות הציבור.

בא"י מקום לריבונות אחת עם גבולות ביטחון

אם תחתור ישראל לגבולות הביטחון של 1949, תסכן את קיומה בצורה חמורה כבר בעתיד הקרוב. אם תנצל את המלחמה הנוכחית לעיצוב מחדש של גבולות ביטחון וייצוב מחדש של הביטחון הלאומי הכולל: יכולות, רצונות, השקפות ויישום - עליה להישאר בעזה ולקיים בה נוכחות צבאית ואזרחית מתמדת. חייבים לבלום כל מעבר אזרחי לא מבוקר בין דרום הרצועה למצרים. עליה לפעול להגירת פליטי המלחמות הקודמות - בעיקר 1948, 1967, והמלחמה האחרונה בעזה (2023) למדינות אחרות. עליה לספח את בקעת הירדן ושטחי "C" ולפעול להגירת פליטי המלחמות הקודמות מ-1948 ו-1967 למדינות אחרות. למעשה המקום הטבעי ביותר לפליטים אלה הוא ירדן, שרבים מהם הגרו ממנה אל השטח בתקופת שלטון ירדן בו בין 1948 - 1967, ורבים מאזרחיה ממוצא פלשתיני (למעשה, זה היה כיוון הפתרון שעליו דיברה הצהרת בלפור. לשם כך קיבלה בריטניה את המנדט ובגדה בו ובנו. ירדן מחזיקה כיום ב-77% משטח המנדט - פי 3.5 בערך משטח ישראל - ויש בה שפע מקום לפליטי המלחמות ולמהגרים הבלתי חוקיים גם יחד). הסדרת הכאוס המינהלי בישראל מחייבת ליישב את הבדואים בנגב ביישובי קבע - אם דרוש בכוח אזי בכוח - ולהפסיק את האנרכיה האזרחית בדרום; על-מנת שניתן יהיה לישב בו אזרחים, להקים מפעלים ולשפר את הביטחון האזורי כחלק מהביטחון הלאומי. לא ניתן יהיה לקיים יציבות וביטחון אם מרכזי תסיסה אלה ימשיכו לפעפע את ארסם ואלימותם בתוכנו, כשהם נתפסים מדי עשור או שניים להשפעתן של תנועות פונדמנטליסטיות או מופעלים בשירות אויב תורן כזה או אחר. סוגיות אלא יש להבהיר לאמריקנים¹ ולנסות להגיע בהן מולם להסכמות או הכרעות, שאם לא כן יצופו על פני השטח וישבשו את אורח החיים והיציבות עד כדי סכנות קיומיות. בצפון יש לכבוש את דרום לבנון. לחסל את החיזבאללה, לדלל את האוכלוסייה השיעית בדרום ולהסיר אחת ולתמיד את האיום האירני המיידי. מגבולות לבנון וסוריה. כ"כ חייבים להגדיר אזורי ביטחון מפורזים לאורך הגבולות הלבנוני והסורי ולארגן את צה"ל כצבא שיודע ויכול להבטיחם לאורך זמן.