ימים אדומים, לילות שחורים
אין מלחמה מוצלחת ככל שתהיה שלא נרשמו בה ימים אדומים ולילות שחורים
1. היממה האחרונה היא כזאת. מי היה מעלה על דעתו שכתום פעילות מוצלחת להשמדת המנהרות התת-קרקעיות ברצועת עזה יארע אסון כה נורא וימית שישה לוחמים, שהם מלח הארץ הזאת?
ימים כאלה הם צמתים. מלחמת כיפור אשר החלה במדיניות שגויה של גולדה מאיר ובכישלון מובהק של צה"ל הסתיימה בניצחון מזהיר, אבל יומה השלישי היה אדום, שחור. עמדנו שם וראינו ושמענו כיצד גדודו של אסף יגורי נכנע למצרים, וקדרו פני השמים שזהרו עד אז באור השמש. כך גם במלחמה הנכנסת הבוקר ליומה ה-96.
זה היום בו כל אחד מחליט לעצמו אם הוא נותן לייאוש ולדכדוך לגבור עליו או נושך את שפתיו ודבק במשימה.
ליבנו מלא על בנימין נתניהו וממשלתו, שלא רק נכשלו במדיניותם אלא מוסיפים חטא על פשע, טעות על משגה בעצם הימים האלה (להלן). גם על צה"ל שהלך בשבי אחרי ביבי ונתפס זחוח ושאנן, אך אלה שני נושאים אחרים אם כי סמוכים זה לזה. זו העת לנשוך שפתיים. הן נאמר לנו מפי חכמים כי "ארץ ישראל נקנית ביסורים." ועוד איך.
ביבי-בלינקן
שר החוץ האמריקני אנטוני בלינקן כמעט הקים לו בית במזרח התיכון. היום קיים את ביקורו החמישי מאז פרצה המלחמה. עוד נבוא חשבון עם הממשלה על הכסף הקטרי של ביבי ועל צפירות ההרגעה שלו, ועימו ובעקבותיו גם צה"ל שלא העז לבחון את האכסיומות של נתניהו שנבעו משאיפה אחת בלבד: להימנע ממשא-ומתן מדיני עם הפלשתינים. לכן הוא אבי אבות הטומאה המדינית.
מה שחשוב עתה יותר מכל הוא שצה"ל ימשיך לטאטא את ח'אן יונס מהטרור של חמאס. הריסת מנהרה והריגת מחבל חמוש חשובות יותר מתצלום של יחיא סנוואר מוטל מת למרגלותיו של חייל ישראלי.
אך העיקר אינו בכך אלא במבוי הסתום מדיני. ברגע זה יש לבני גנץ ולגדי איזנקוט תפקיד ייחודי אחד, שיוציא את עגלת המשא-ומתן המדיני מן הבוץ הדיפלומטי: להגיש לממשלה הצעת החלטה הקובעת כי ישראל מזמינה את ארצות הברית ומדינות הליגה הערבית להרכיב ועדה קרואה לניהול רצועת עזה ללא גורמי טרור, אבל לרבות הרשות הפלשתינית שברמאללה.
נכון, אבו מאזן כשל והרשות מושחתת, ונתניהו ובצלאל סמוטריץ' גוזלים ממנה את כספיה, והיא עומדת רק בחלק ניכר ממחויבותה לשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל ולא בשלמותה, ובכל זאת על ישראל להוציא את צה"ל מהרצועה ללא תנאי מיד עם תום הקרבות.
זה יחייב בעתיד הקרוב משא-ומתן עם הפלשתינים? בסדר גמור. אין ממשלה ישראלית - לבד מזו של ביבי בתקופת הכהונה הנוכחית ושל נפתלי בנט - שלא הביעה נכונות לנהל משא-ומתן. ישראל יצאה תמיד נשכרת. אין ממה להירתע. ביבי אינו מעוניין. הוא שפוט בידי הקיצונים בקואליציה המרירה והארורה הזאת. אך בני וגדי אינם צריכים ראיות נוספות.
הכל שומעים את ביבי. אפילו ניתן לצטט ולומר כי העם "רואים את הקולות". מי שיקרא את ספרו של הדיפלומט הבכיר איתן הנצור, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ, ייווכח כי מעולם לא הייתה בישראל ממשלה אשר סירבה להיכנס למשא-ומתן (לא כולן רצו להגיע להסדר.). רק נפתלי בנט ונתניהו.
מי שמנהל מדיניות כזאת מעוניין להתמיד בסכסוך. לאן? אולי בעומק ליבו הוא מצפה למין Deus Ex Machina, למין גורם עליון שיחדש את הנאכבה. הבל, לא דובים ולא יער. חלום ע באספמיה. מי ייתן שנתניהו כמו ירמיהו יאמר "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאיתם..."