אני עוקב כבר קרוב ל-100 ימים (מאז 7.10.23) אחר התנהלות הממשלה ושלוחותיה מול צורכי ישובי קווי-העימות ואחר השיח המתמיד המתנהל בין ראשי הישובים או המועצות האזוריות שלהם לממשלה, ואין ספק שמדובר בשערורייה מתמשכת ובנושאים רבים סאגת-חינם בלתי-נגמרת וברובה מיותרת. ברור לגמרי שהכול נתפסו ב"שבת השחורה" בלתי מוכנים לפרעות שהתחוללו בעוטף עזה, בלתי ערוכים להתפתחות המערכה בגבול הצפון ומדולדלים ונרפים בשאלת הטיפול בהתיישבות באיו"ש בתנאי מלחמה רב-אזורית. סוגיה זו טעונה גם היא בדיקה על-ידי ועדת חקירה ממלכתית, משום שגם כאן אנו עדים לאי-למידה מניסיונות עבר והיערכות לקויה לשעת חירום, והעת לכך היא אכן אחרי המלחמה.
מובן שמוקדי תשומת הלב נמצאים כיום בעיקר בחזיתות הפעילות ובמערכת יחסי החוץ של ישראל, שגם היא נתפסה בלתי מוכנה לאירוע החמור שבו נתונים אנו עתה עד צוואר. אולם פרט לחזיתות ולעובדה שמאות אלפי אזרחים מגויסים עתה לשירות פעיל בכדי לענות על הצורך להתמודד סימולטנית במספר חזיתות היה וההתפתחות בהן תוביל לכך, קיימת גזרה נוספת של
ישובי קווי העימות שמעורבת עד צוואר בהשלכות השוטפות והעתידיות של המלחמה המתמשכת. ישובים אלה מרוכזים בשלושה אתרים:
עוטף עזה1,
קו הגבול עם לבנון וכוחות חיזבאללה וישובי איו"ש2. בתחום עוטף עזה נחלקים הישובים לקיבוצים (בעיקר) הגובלים בגבול הרצועה, שנפגעו אנושות ולמעשה נהרסו ונחרבו חברתית בפשיטת החמאס ב-7.10; ולצידם ובריחוק-מה הישובים העירוניים הגדולים יותר. אלה נפגעו ונגרם להם נזק פיסי, כלכלי ואחר אך לא נהרסו, ותושביהם פונו תוך ימים ספורים למקומות מרוחקים ושקטים יותר. מה שקושר את כל אלה יחד היא השאלה: מדוע אין ולא מונה במשך מאה ימי המלחמה גורם (או גורמים) בממשלה, ולו באופן זמני, לתכלל את הטיפול במגזרים אלה ובתושביהם. הפגיעות והנזקים בכל אחד מגושים אלה שונים בהיקפם, באופיים ובממדיהם אבל קשורים ל-4 תחומי חיים עיקריים: תעסוקה ומקורות קיום, שימור מקורות ההכנסה, חינוך, עקירה מאתרי המגורים והיישוב הקבועים ומועדי החזרה אליהם, נזקי-מלחמה חומריים ופיצוי עליהם. ההיקף הכלכלי של כל אלה, לוחות הזמנים, ההשלכות המצטברות של הנזקים, ההשלכות המשקיות וההשלכות החברתיות פסיכולוגיות של אלה תלויים במשך השיבושים, היקפם, ואופיים או הרכבם. להניח התמודדות זו לכל משפחה בנפרד כאשר חלק מהמשפחות "שבור", פגוע קשה, חסר אחד ההורים בגלל הגיוס הצבאי, או סיבה אחרת - זו הזנחה פושעת. חמורה במיוחד היא השלכתם על הציבור.
אין ספק שאחד המרכיבים המרכזיים בכל תוכנית חילוץ, שיקום או חידוש, הוא התקציב הכרוך בכך ואין ספק שלא ייתכן לדרוש אך ורק מהחלק הנפגע ישירות לשאת בכל הנטל. הבעיה איננה "כספים קואליציוניים" או קרן יעודית כזו או אחרת. ההיתפסות לסוגיה זו בגלל שמה הבלתי-מוצלח היא ניסיון ניגוח פוליטי של הממשלה ותו לא. קיימים נושאים רציניים וחמורים הרבה שלהם יש להעניק עדיפות וקדימות ובכללן: הפציעות ושיקומן, החינוך, תפעול הכלכלה ושיקום כוחות הביטחון - כולם.
בעבר, שלגבי חלק מהציבור הוא עבר-רחוק, הייתה ישראל נתונה בלחימה משמעותית וממושכת רק פעם אחת - במלחמת העצמאות. פעם שניה (במלחמת יום הכיפורים) הייתה המלחמה הפעילה קצרה אבל "זנבה השיורי" היה ממושך והפגיעות וההשלכות הציבוריות המתמשכות כל כך קשות, עד שכלכלת המדינה הגיעה בעטיין לעברי פי פחת (במשבר האינפלציוני של 84). טרם סיימנו את האירוע הנוכחי וספק אם קיים מישהו שרואה נכוחה את מועד סיומו המדויק ואת משמעות חזרתה לחיים סדירים של מרבית האוכלוסייה.
יסודות המשבר הנוכחי נובעים מהכוונה האירנית לגרום להרס מדינת ישראל על-ידי מלחמת התשה רב זירתית, ובחוסר הבנה אמריקנית (או חוסר האכפתיות של המשל הנוכחי, על-רקע הבחירות הקרבות בארה"ב), שזו אכן הכוונה ותכלית המעשה האירני. אינני מתרשם מהחיבוקים של הנשיא ביידן, משום שלחיבוקים המופגנים והמוחצנים מתלווה גם חיבוק- וב מדיני ואסטרטגי שרובו נסתר מן העיין; הוא רווי מהלכים המכשילים את כוונת ישראל לחסל את החמאס ולהתפנות לחזית הצפון. האנרכיה שקדמה למלחמה ובמידה לא מבוטלת גם חוללה אותה בעיתוי הנ"ל קיימת וחותרת תחת אושיות הביטחון הלאומי בצורות שונות, ובכלל זה באמצעות
ה"קמפיין" להחזרת החטופים (בכל מחיר)3.
התמשכות המערכה, בין היתר בגין הלחצים האמריקניים, מחמירה את מצבם של ישובי קווי-העימות. כבר אחרי 30 או 45 יום צריכה הייתה הממשלה לעצב מסגרת ממשלתית קולקטיבית שתטפל במגזר האזרחי, קשייו בעיותיו ודרכי החזרתו לחיים נורמליים. עם כל הבעיות הכרוכות בכך יש לקבוע מועד לסיום ה"התברברות" סביב הסגת החיזבאללה למרחק כ-30 ק"מ מקו הגבול הבינלאומי עם לבנון - ללא שום תנאים. שכן מי שמנהל את המערכה הכוללת היא אירן ולכל הסכמה אווילית ישראלית צפוי שתופיע דרישה חיזבאללאית חדשה שתתרפד אותה
4.
אסור להמשיך את מחול הטשטוש של האופוזיציה באשר למטרותיה האמיתיות ואסור להמשיך בהזנחת צורכי הציבור האזרחי ביישובי קווי העימות. הואיל והמשבר צפוי להמשך זמן רב, חייבים לארגן את הטיפול הממשלתי בשלושה מוקדי סנכרון ממלכתיים בראשות שר אחד במשרד רה"מ שיפעיל אותם כמנהלות תוכנית סיוע ושיקום עם ועדת שרים שתגבה אותו.
את הכספים הדרושים להסדרת הנורמליזציה ביישובי העימות או חלקם הגדול אנו חייבים לגייס ממקורות עצמיים ומיד. זאת ניתן לעשות באמצעות חוק מלווה מלחמה לזמן קצוב. הדבר ישווה במהותו להעלאת פרוגרסיבית של המע"מ כדרך למימון הוצאות המלחמה מבלי לפגוע באופן חמור ברזרבות המט"ח של המדינה (הקטנה מבוקרת אינה משנה דבר ליציבות הכלכלית).
באופן זה תוכל הממשלה גם לנהל את המציאות הכלכלית-חברתית טוב יותר וגם לעשות בה לאלתר שימוש מועיל (אפשר גם לשקול שיתוף יהודי התפוצות וסתם ידידי ישראל במלווה מלחמה משלים, שיהיה מיועד בחלקו לצה"ל באופן ישיר ובחלקו למימון הוצאות ביטחוניות בישובי קוו העימות (למשל: מיגונים וביסוס כיתות הכוננות וכישוריהן).
אחרי שצפיתי בתקשורת מספר פעמים בשיח החרשים של פרנסי ישובי קו העימות אל מול הממשלה, דומני שבכדי לגבש, לקדם ולממש מהלכים אלה, עליהם לפעול בתאום ושיתוף ולא כפרטים נפרדים - לריבוי כוח והשפעה רבים.
ערב הבחירות לרשויות המקומיות ומתוך הנחה שבמחצית השנייה של 2024 או לקראת סופה (אחרי פרסום דוח וועדת החקירה לאירועי 7.10.23)
אנו עשויים ללכת לבחירות חדשות לכנסת. הליכה ארצית משותפת של ישובי קו העימות לתוכנית פוליטית מעין זו (לרבות הליכה דומה גם בבחירות הארציות) תוך שמירת האופציה לקרוא לאזרחיהם להצביע בהתאמה עם התמיכה והסיוע שיקבלו מהממשלה והאופוזיציה על פלגיהן השונים. זו דרך בעלת כוח השפעה עצום (למעלה מ-600,000 בוחרים) על הפוליטיקאים (כ-11 - 14 מנדטים בכנסת). כך יגדל כוחם של ישובי קווי העימות להשפיע על ובמערכות הממלכתיות המנהלות את המדינה. אני משוכנע בהצלחת מהלך אירגוני פוליטי זה, ובהשפעותיו הממשלה להתעורר ולהיערך באופן יעיל ומועיל הרבה יותר משעשתה עד כה.