תפקודה הביטחוני ¹ של מדינת ישראל נעשה גרוע יותר ויותר, לפחות מאז תום מלחמת ששת הימים. תפקוד זה הקרין לרעה על כל תחומי החיים: ממשל, כלכלה, חינוך, אקדמיה, בריאות, תקשורת, ניהול אסונות (שריפות) תקציבית בישראל; בגלל שרות החובה ושרות המילואים הנוהג בישראל, חלק גדול מן הישראלים עוברים בה אינדוקטרינציה; בכירי מערכת הביטחון, לאחר שחרורם, ממלאים תפקידים מרכזיים בכל תחומי החיים לרבות ראשי ממשלה, שרים חברי כנסת ומנהלים כלליים במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי. מערכת הביטחון מגבה, פחות ופחות, מטרות לאומיות וכמעט אינה מעניקה למנהיגים חופש תמרון. הדבר בא לידי ביטוי בפיקוד כושל במלחמת ההתשה שלאחר מלחמת ששת הימים ובהקמת קו בר-לב לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ הזכור לרע; במחדלים המודיעיניים והצבאיים של מלחמת יום הכיפורים שלא נחקרו, גורמיהם לא נחשפו ולקחיהם לא הופקו, כפי שנחשף לעיני כל בטבח ה-7 באוקטובר ביישובים בעוטף עזה; במלחמת לבנון הראשונה, שבה צה"ל נכשל להשיג את משימתו להגיע לכביש ביירות–דמשק בתוך 24–48 שעות; בשמונה-עשרה שנות המלחמה הכושלת מדרום לביירות ובדרום לבנון שבמהלכה נבנה ארגון החיזבאללה וגרש את צה"ל בבושת פנים; בשתי האינתיפאדות; בפרשת ההשתלטות הכושלת על האוניה הטורקית "מרמרה"; במלחמת לבנון השנייה, שבה נכשל צה"ל להשיג את המשימה שהוטלה עליו לרסק את ארגון החיזבאללה, ובסבבים החוזרים ונשנים מול החמאס והג'יהד האסלמי ברצועת עזה עד הקריסה ב-7 באוקטובר 2023 שבו טבח החמאס במשך יום אחד ביישובים בעוטף עזה 1,144 איש ופצע 1,941, מהם 360 מהם במצב קשה-אנוש, וחטף 257 בני ערובה.

מחיר נִטרול האִיומים גדל מאז מלחמת ששת הימים, והדבר הניע התפתחות מורלית שלילית בישראל – "מרד בשר תותחים", שבא לידי ביטוי בעמדה אנטי-לאומית של רבים מאנשי התקשורת בישראל; בפעילות הארגונים "שלום עכשיו", "ארבע אימהות", "יש גבול", "נשים בשחור" וכו'; ובהתחזקות העמדות האנטי-לאומיות במערכת הפוליטית. מפלגות ואישים, שעד מלחמת יום הכיפורים נקטו עמדות לאומיות, אימצו עמדות קוסמופוליטיות-פרוגרסיביות. ראשי הממשלה, שמעון פרס ואריאל שרון, שניהם ניצים בחלק הראשון של דרכם הפוליטית, מייצגים המרת עמדות זאת. שמעון פרס, מאבות מבצע קדש ב-1956, הוא גם מאבות הסכם אוסלו. אריאל שרון, מאבות ההתיישבות ברצועת עזה, ביצע את הגירוש מגוש-קטיף. נכונותם של ישראלים רבים, אולי גם רובם, לאמץ את עמדות "ברית שלום", "מצפן", מרטין בובר ואורי אבנרי, להשתלב במגמה הפוסט-לאומית במדינות האיחוד האירופי ולברוח לגבולות 1967 (לפי שעה), היא תוצאה ישירה של "מרד בשר התותחים", ולא של ניצחון העמדות "ההומניסטיות", "השפויות", כטענת תועמלני השמאל. מנהיגי הימין הלאומי, הוגי הדעות שלו ואנשי התקשורת שלו, אינם מבינים זאת ברובם. תפקודה הלקוי של מערכת הביטחון גורם לפגיעות רבות בבלתי-לוחמים פלשתינים. מבלי להתייחס לחילוקי דעות מוסריים בשאלה זו, הפגיעות הללו מגבירות את הביקורת נגד ישראל בעולם כולו, ובעיקר במערב אירופה, ומניעות תהליך של נאציפיקציה ביחס לישראל. אפילו מי שסבור שהאירופים אינם הוגנים כלפי ישראל, ומקור יחסם זה הוא בעמדותיהם האנטישמיות, אינו יכול להתעלם מהנזק שהתהליך הנדון גורם לישראל. הפלשתינים בפרט, והערבים-מוסלמים בכלל, אִבחנו את התהליך ופועלים בהצלחה להגברתו. בסקרי דעת קהל במהלך מלחמת "חרבות ברזל" ישראל איבדה יותר ויותר תמיכה בקרב האמריקנים ובייחוד הצעירים והסטודנטים.

הציבור הישראלי מאמין פחות ופחות במטרות הלאומיות, מאחר שאי היכולת של מערכת הביטחון לגבות את המטרות הלאומיות מביאה אותו למצב של דיסוננס קוגניטיבי, והבריחה ממצב כזה, ע"י ויתור על מטרות אלה, מבטיחה לו שרידות פסיכולוגית. המטרות הלאומיות מתאימות את עצמן לחולשותיה של מערכת הביטחון ומוצגות לציבור כתפיסות אידאולוגיות ערכיות חדשות. נטען, לדוגמה, כי בפרשת הסכם אוסלו הפך יצחק רבין את עורו והצטרף ל"מחנה השלום" – למרות שבתחילת האינתיפאדה הראשונה הוא דרש, כשר ביטחון, "לשבור את העצמות" לפלשתינים – ולפי כמה עדויות, לפני הרצחו הוא שקל לסגת מההסכם. הרוב המוחלט של הישראלים, לרבות אנשי שמאל מובהקים, אינם מבינים דינמיקה זו שבעטיה נחלה האידאולוגיה שלהם ניצחון מוחץ בשיח הישראלי שהם מנהלים באמצעי התקשורת אף שכוחם הפוליטי התגמד – כפי שהדבר הוכח בפרשת הבריחה מגוש-קטיף.

מערכת הביטחון של ישראל נבנתה על-ידי דוד בן-גוריון, על השלד של ארגון ה"הגנה", שהיה ארגון מיליציוני פוליטי. מחיר הליקויים במערכת הביטחון שולם כבר במלחמת העצמאות בסיכון עצם הקמתה של מדינת ישראל, בתוצאות בשדות הקרב ובחיי אדם. בהתאם לעקרון השרידות, בן-גוריון וחבריו בהנהגה הפוליטית ומפקדיו הבכירים של צה"ל העלימו את ליקויי המערכת ותפקודה, ויצרו מיתוס של גאוניוּת צבאית של בן-גוריון ושל מפקדי צה"ל במלחמת העצמאות, ובייחוד של מפקדי הפלמ"ח (יגאל אלון, יצחק רבין, חיים בר-לב, דוד אלעזר וחבריהם). נוצרה הסכמה לאומית מקיר אל קיר, שראוי כי "גאונים" אלה ימשיכו לפתח את מערכת הביטחון בכלל ואת צה"ל בפרט, לפקד עליהם בזמן שרותם הפעיל, ולעמוד בראשם אחרי שהשתחררו. עקב כך, לא התפתחה בישראל תרבות ביטחון מעמיקה הראויה למדינה הלוחמת על עצם קיומה מאז הקמתה. בגלל מיתוס בן-גוריון ומפקדי הפלמ"ח לא עברה מערכת הביטחון שום שינוי פרדיגמטי מאז מלחמת העצמאות – אף שהמציאות השתנתה כמה פעמים מאז. זו מערכת קפואה, סטטית, שמרנית ודוגמטית, שאינה מתאימה את עצמה למציאות המשתנה. נוספו לה טלאים בתחום הארגון ואמצעי לחימה, כמו פיתוח הטנק "מרכבה", אך בלא התאמת כלל המערכת למציאות. גם מערכת ההדרכה של צה"ל עברה שינויים לכאורה, אך תכני ההדרכה נותרו מיתולוגיים בגלל אופיה האנטי-אינטלקטואלי של מערכת הביטחון. לימוד ממושך יותר של מיתוסים אינו מכשיר טוב יותר את קציני צה"ל. הטלאים האלה הזיקו לפעמים יותר משהועילו, כי הם יצרו רושם בתוך המערכת ובציבור הרחב, שחלו שינויים משמעותיים שנבעו מהכשרה בת שנתיים של קצינים קרביים, מהשתתפות הקצינים בקורסים למפקדי פלוגות, מפקדי גדודים וחטיבות ובקורסים מתקדמים לקציני מטה. הם נתנו לגיטימציה להציג את מבקרי המערכת כאנשים הזויים. כך לדוגמה: הקשר בין פו"ם לאוניברסיטאות תל אביב וחיפה הִזְנָה את המערכת האקדמית ויצר אשליה של הכשרה ברמה גבוהה. אותם הדברים אמורים על הקשר בין האוניברסיטה העברית לקורס הקצינים, ובין אוניברסיטת חיפה למכללה לביטחון לאומי. האוניברסיטאות בישראל היו לעלה תאנה לאנטי-אינטלקטואליוּת של מערכת הביטחון, וכך עברו הן עצמן תהליך של אנטי-אינטלקטואליזציה. אחד הטעמים לכך הוא שרוב ראשי המערכת האקדמית שירתו לפחות בצעירותם בצה"ל, ונתנו יד לאי-חקירת ליקויים ולאי-הפקת לקחים. ביטוי עיקרי למיליציוניוּת ולחובבנות של צה"ל הוא קורס הקצינים בבה"ד 1, שאינו שונה במהותו מקורס מפקדי המחלקות בארגון ה"הגנה". ביטוי נוסף הוא הֶעדר קריטריונים לגבי התאמה לתפקיד. בצה"ל לא מוגדרים תפקידי ליבה למועמדים לתפקידים של מפקדי חטיבות, אוגדות, אלופי פיקוד ורמטכ"לים. השיבוצים בצה"ל נעשים בשרירות של פוליטיקאים ושל מפקדים, מבלי שיש להם כלים לבצע שיבוץ באופן אופטימלי. רפאל איתן, לדוגמה, לא עשה שום תפקיד מטה בכיר במטכ"ל לפני שנתמנה לרמטכ"ל. על כך שילם צה"ל בתפקוד הכושל של מטהו במלחמת לבנון, כפי שחושף מחקרו של אלוף-משנה ד"ר עמנואל ולד, לפני שנזרק מצה"ל; לשמואל גונן (גורודיש) לא היו הכשרה וכישורים להיות אלוף פיקוד ומפקד מערכה. ליקויו הבולט היה, שלא התמצא במרחב קרקע – ועל כך שילם עם ישראל מחיר כבד במלחמת יום הכיפורים. המהלכים שיזם גונן והפקודות שנתן, לימדו שהוא מנותק מן המציאות – בייחוד במערכת 8 באוקטובר 1973, בחזית הדרום.

השינוי המשמעותי היחיד, שהתחולל אי-פעם בתולדות צה"ל, היה מהפכת ה-101 בשנות החמישים. היה זה מרד נגד תרבות השקר של הפלמ"ח, שהוביל לאימוץ נורמות של איתור ליקויים ושל הפקת לקחים ביחידה 101 ובגדוד 890. מהפכת ה-101 השפיעה בעיקר על רוח הלחימה ועל הדרגים הנמוכים, אך לא על הפיקוד העליון, והמומנטום שלה הסתיים במלחמת ששת הימים. ההצלחה המדומה של צה"ל ביוני 1967 נתנה לגיטימציה לחזור לתרבות של הסתרת ליקויים ושל אי-הפקת לקחים. בצה"ל אכן התחוללה מהפכת התקשוב, השליטה והבקרה. צה"ל התקשה מאוד להתעלם מההצלחות של הצבא האמריקני נגד הצבא העירקי בשתי מלחמות המפרץ. חלק ניכר מהצלחה זו קשור לשינויים מפליגים, בעיקרם טכנולוגיים (מחשבים ורשתות תקשורת, בעיקר), שחלו במנגנוני השליטה והבקרה הטקטיים. הדבר נקרא בעגה האמריקנית, המהפכה בעניינים צבאיים (RMA). וצה"ל, כמו כל צבאות המערב, השתדל לחקות את הצלחת האמריקנים. דא עקא, הצבא האמריקני הנו עשיר, ואילו אמצעיו של צה"ל מוגבלים ועל כן אינו מצליח להגיע למסה הקריטית הדרושה. גם מהפכת החימוש המונחה המדויק (חמ"ם - PGM) – שאותה ראינו בפעולה משתי מלחמות המפרץ ועד חיסול בכיר החמאס, סאלח אל-ערורי, שחוסל בביירות ב-2 בינואר 2024 – לא לוותה בשינוי מחשבתי בצה"ל. התקדמות הטכנולוגיה נותנת מראית-עין כאילו החידושים הטכנולוגיים כשלעצמם מבטלים את הצורך להכיר את ההיסטוריה הצבאית, ללמוד ממנה ולפתח תובנות אסטרטגיות, אופרטיביות וטקטיות. התוצאה: למרות יתרוננו הטכנולוגי המוחלט על אויבינו, הם השיגו את מטרותיהם להתיש אותנו ולגמד את ביטחוננו, ואנחנו מתקפלים ממטרותינו.

התפתחה ביישוב ובמדינת ישראל תרבות של אי-הפקת לקחים: הופקו לכאורה לקחים שטחיים, שבמקרים רבים לא היו רלוונטיים ואף הזיקו יותר משהועילו. הפקת לקחים כזו לא הייתה מלווה בהבנת-עומק של הבעיות. התפתחה תרבות של קידוש המעשה ושל זלזול בהלכה. תרבות זו התפשטה מצה"ל אל כל המגזרים בישראל. כל המאפיינים והליקויים לעיל מאפיינים את צה"ל מאז הקמתו ועד היום. כל העם "ראה את הקולות" בעוטף עזה ב-7 באוקטובר 2023. _____________________ בשבוע הבא: פרק אחרון בסדרה; הלקחים היסודיים של אסון חג שמחת תורה ב-7 באוקטובר 2023; לעבור ממיליציה לצבא מקצועי; בגידת האינטלקטואלים והתקרנפות האקדמיה; מרכז לאומי לביטחון ישראל; מהפכה תרבותית; שינויים מיידיים; לעבור מפוליטיקה סופיסטית לפוליטיקה אינטלקטואלית.

1. פרק זה מבוסס על מאמר שנכתב במסגרת שׂיח מתמיד ב"פורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים" ממלחמות בכלל וממלחמות ישראל בפרט. היו שותפים לכתיבה חוקרי המלחמות אביתר בן-צדף וד"ר מיכאל ברונשטיין.