אילו אני המו"ל של השבועון המגזרי 'שביעי', הייתי שולח זר פרחים ענק ליועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט, כדי להודות לו בעין יפה על החשיפה הענקית ברמה הכלל ארצית, שהסדיר לו חינם אין כסף. אם היו עד היום בישראל לא מעט יהודים שמעולם לא שמעו על קיומו, בא היועהמ"ש עו"ד ברק לייזר, וחשף בפני כל הישראלים את עצם היותו. מדובר בפרסום ששווה מיליונים. אם הייתי הקריקטוריסט אור רייכרט, החתום על הקריקטורה שעוררה את זעמם של כבודם, הייתי תוחב לידי השליח עם הפרחים עוד זר מטעמי. רייכרט זכה למה שכל קריקטוריסט יכול רק לחלום עליו: לשכפול אינסופי של הקריקטורה פרי עמלו במיליוני עותקים בכל המדיות שרק קיימות בארץ, מה שהבטיח שהיצירה שלו הגיעה הפעם באמת לכל בית בישראל. שאפו! אבל אילו הייתי עו"ד לייזר, הייתי מייעץ לכבודם, שמן נסתם הם אלו שלחצו עליו לפעול להסרת הקריקטורה, לחדול מדרישתם הנואלת, שרק השיגה את ההפך: במקום שזו תיחשף רק לציבור מצומצם, העניקה לו הדרישה של מערכת המשפט תפוצת נאט"ו. אפילו הטור הזה שאתם קוראים כרגע, לא היה נכתב אילו התאפקה וגנזה את הדרישה המופרכת. ועכשיו ברצינות: אם אני הקטן הייתי המו"ל או העורך או היועהמ"ש של השבועון המדובר, ומקבל מכתב דומה מאת היועהמ"ש למערכת המשפטית, הטוען כי יש בקריקטורה משום 'הסתה לאלימות', הייתי מתעקש שלא להסירה, לא מהמהדורה המודפסת ולא מאתר האינטרנט, בטענה שהדרישה החצופה הזו, הבלתי הוגנת, נגועה באלימות אנטי דמוקרטית של סתימת פיות מהמעלה הראשונה. לא מוצא חן בעיניו? - שיפנה לביהמ"ש. אין ספק שכל בית משפט נורמלי, בישראל ובעולם הדמוקרטי בכלל, היה מגלגל דרישה כזו מכל המדרגות וקובע כי הקריקטורה מצויה במתחם הלגיטימיות וזכאית על כן להגנת חופש הדיבור. מעולם לא נשמע כדבר הזה שיועץ משפטי, שאמור להבין דבר או שניים בסוגיית חופש הדיבור, יטיל צנזורה בנוסח קוריאה הצפונית על קריקטורה, שעל-פי כל קנה מידה המקובל במקומותינו, הינה בגדר הזכות האזרחית הדמוקרטית לחופש דיבור ולהבעת דעה.

ראי עקום

השבועון האמור אומנם השיב למר לייזר בנימה דומה פחות או יותר, אבל משום מה הרים ידיים מוקדם מן הצפוי: מצד שני, הקריקטורה השיגה את מטרתה למרות מחיקתה. מה שמוכיח שלפעמים עדיף לשתוק ולבלוע בשקט מאשר לעורר מדנים שרק מהדהדים ומפיצים את המסר לכל כיוון אפשרי. "יפה שתיקה לחכמים". אין לי ספק, שעיתון ישראלי בעל עמוד שדרה אידיאולוגי איתן יותר (ואולי גם בעל עוצמות כלכליות יותר גבוהות), היה דוחה על הסף את הדרישה הבלתי מתקבלת על הדעת. אפילו בעיתונים המפלגתיים שהתקיימו בעבר בישראל, התאפשרה ביקורת קריקטוריסטית כנגד מפלגות האם שמימנו אותם. כך למשל בעיתון ההסתדרות 'דבר', שהייתה לו זיקה עמוקה למפלגת מפא"י, ציירו הקריקטוריסטים את ראשי מפא"י ואת המפלגה עצמה בראי עקום, ורק זכו לשבחים על ההברקות המאויירות, ואפילו על היותה בלתי צמחונית בעליל. גם שם הבינו את מה שכבודם לא הבינו, שהבוטות והוולגריות הן-הן נשמת אפה וזכות קיומה של הקריקטורה הפוליטית, וכך זה נמשך כבר 194 שנה, מאז הופיעה הקריקטורה הראשונה ב-1830 בצרפת של לואי פיליפ, במגזין סאטירי ושמו, איך לא?, 'הקריקטורה' (La Caricature). אבל מה שהיה אפשרי בתקופת שלטונו הטוטליטרי של לואי פיליפ הצרפתי, במאה ה-19, ובימי מפא"י העליזים, במאה ה-20, כבר אינו אפשרי בימי שלטונם הקודר של כבודם, במאה ה-21. כך מתקדמים אחורה, בסוגיית חופש הביטוי. כמה מצער. אבל אלה עובדות. תשאלו את אור רייכרט. לגמרי לא מפתיע שקריקטורות לא פחות ארסיות, האמורות להיכלל תחת ההגדרה של 'הסתה לאלימות', לא נדרשו מעולם להימחק בידי יועמ"ש כלשהו. מקסימום אפשר לאיים בתביעה שתתברר בביהמ"ש, אשר אמור להכריע במקרים כאלה, וגם אמצעים אלה לא הופעלו מתוך הכרת קדושת חופש הביטוי במשטר דמוקרטי. דוגמאות ניתן למצוא מדי יום ביומו בעיתוני השמאל. יתרה מזו: כמות הקריקטורות הארסיות הנשלחות משמאל לימין וכמות הארס הטמונה בהן כלפי אישים בולטים כמו נתניהו, סטרוק, סמוטריץ', בן-גביר, גוטליב, אמסלם ואחרים, גדולה לאין שיעור מאשר כמות הקריקטורות שמקורן בימין ותכליתן לעקוץ ולעלוב בשמאל. איש מהם לא העז לדרוש בטענת 'הסתה לאלימות' צנזורה על קריקטורה פוגענית כזו או אחרת.

קריקטורה נאצית

קחו למשל את הקריקטורה של מאייר הבית של עיתון הארץ עמוס בידרמן, שפורסמה ממש לפני ימים אחדים. באיור הארסי נראית השרה אורית סטרוק, כשהיא רוכבת על מטאטא מעופף של מכשפות מן האגדות, ומיידה רימון במטוסי צה"ל הפועלים נגד רוצחי החמאס בעזה, כשבפיה הושמה האמירה: 'אני מריחה שמאלנים'. אם כבר מדברים על הסתה, יש בקריקטורה זו, שהתפרסמה בחודש זה, בעיצומה של מלחמה, יסוד הרבה יותר איתן של הסתה. לא צריך להיות אוהד מושבע של סטרוק כדי לעמוד על מידת הארס הטמונה בקריקטורה זו. פרופ' רמי קמחי, מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, סבור כי הקריקטורה שבה מככבת סטרוק, אפילו יותר מסיתה לאלימות "באופן מובהק יותר". ומה קרה מאז? שום יועץ משפטי, לא של הממשלה ולא של הכנסת, לא העז ולא העלה על הדעת לפנות אל בידרמן ועיתונו בטענת 'הסתה לאלימות'. ככלות הכל, יועץ משפטי אמור להבין שטיעון כזה, גם כלפי קריקטורה ארסית, הוא בגדר בלתי קביל בעליל. אז מדוע נרעש היועהמ"ש של כבודם? אחת הטענות היא שהקריקטורה מזכירה קריקטורה נאצית שתיארה את היהודי כמי שתוקע סכין בגבו של החייל הנאצי. אבל אם זה הטיעון, אולי נפסיק גם לצייר למשל רכבות בקריקטורות העוסקות בביהמ"ש העליון. אולי הן יזכירו למישהו את העמלק הנאצי. רייכרט: "יש גם רכבות בישראל, שאולי מזכירות למישהו את הנאצים. בכל דבר אני יכול למצוא רִפְרוּר לגרמניה הנאצית". והוא צודק. אין המשל דומה לנמשל. הדרישה להסרת הקריקטורה, שלמרבה הצער גם נענתה, אף שמבחינת עקרונית רק קידמה את המסר שבתוך הקריקטורה, באופן הפוך-על-הפוך, לעומת השתיקה המלווה - ובצדק - קריקטורות משמאל המשתלחות בימין, מייצגת 'רגישות בררנית' נוקדנית. אין לה מקום בחברה דמוקרטית שוויונית.