כמו שלפני ה-7 באוקטובר כן גם אחריו, אני ממעיט להתחבר לרדיו ולטלוויזיה, אני מתעדכן בעיקר מאתרי האינטרנט. ועם זאת אני חי בסביבה הרתוקה לשידורי החדשות, בעיקר בשעות הערב. לכן מוצא עצמי פעמים רבות כמעשן סמוי של ברברת אולפנים.
שעות השידור המרובות הביאו לנו פרשנים חדשים, חלקם התפרסם במלחמה הנוכחית דווקא בנסיבות אחרות. אחד מהם הוא האלוף במילואים נועם תיבון, אשר חילץ את בנו, כלתו ונכדיו מציפורני המרצחים בקיבוץ נחל עוז, ויחד עם כוחות צה"ל חילץ רבים נוספים מתושבי הקיבוץ.
לנועם תיבון יש היסטוריה מגוונת ומכובדת מאוד בצה"ל. הוא התגייס לסיירת מטכ"ל ולימים היה למפקדה. לאחר מכן הוא קודם לתפקידים בכירים בחטיבת הצנחנים ולתפקידים בכירים בפיקוד של צה"ל. בתפקידו האחרון בצבא, בדרגת אלוף, הוא היה מפקד הגייס הצפוני. תיבון הוא ללא ספק משמנה וסלתה של מדינת ישראל בכלל וצה"ל בפרט.
כאזרח הוא ממופה בצד השמאלי של המפה, מתנגד בולט לחקיקה המשפטית של הקואליציה הנוכחית ומבקר מאוד נחרץ של הממשלה והעומד בראשה ערב ה-7 באוקטובר ואחריו. נועם תיבון משמש גם פרשן בפנלים של אחד מאולפני החדשות, ועל-כן אני חשוף מידי פעם לעמדתו. בכל פעם שהוא מביע את דעתו הוא תמיד חוזר למונח השדוף וחסר התוכן, לטעמי:
"כושר הרתעה" והחובה שחלה עלינו לשקמו.
כיום, כאשר אנו יודעים בבירור שמזה 20-10 שנה אנו משכנעים עצמנו שאנו מרתיעים את המיליטנטים של עזה ועל בסיס ההרתעה המדומיינת הזו אנו מתכננים את סד"כ הצבא, מתכננים את היערכות הצבא, קובעים את עתיד המדינה ואת סדרי העדיפות שלה, מסתבר שבפועל חלמנו בהקיץ, לא הרתעה ולא נעליים. הגורם המורתע היחיד בזירה הוא ממשלת ישראל. ומי שמרתיע אותה הם היא עצמה ואזרחי ישראל, אשר מעדיפים להישבות במקסמי שווא על פני הצורך הקבוע להרוס ללא הפסק את התשתיות הצבאיות של האויבים המצהירים שוב ושב שאין להם כוונה לאפשר לנו לחיות כאן, השמדה ללא הפוגה של ציוד וכוח אדם צבאיים של החיות הטורפות האלה, עם השקעות עתק ותוך סיכון חיי אדם בצידם.
"כושר הרתעה" הוא לדעתי קשקוש בלבוש, הנוסחה הנדרשת היא כושר צבאי בצדנו, והעדר מוחלט של כושר צבאי בצדם, ללא הפסק, בסיזיפיות, עם נכונות מתמדת לשלם מחירים, זה הפתרון הזמני לסכסוך במזרח התיכון, ועד מתי?
עד אשר יקום מנהיג לערבים המקיפים אותנו ויודיע לציבור שלו שעד כמה שהדבר תלוי בהם, הסתיימה המלחמה. No more war, no more bloodshed. הוא יעדכן את הערבים השכנים שהעם ערבי רוצה לחיות, רוצה ללמוד, רוצה להתפתח, ואין לו כל רצון להיות מוקרב על מזבחם של אנשים תאבי ממון המשתמשים בו כמגן אנושי וכקורבנות אדם.
עד אשר יקום כזה אדם, ובתקווה שיצליח לחיות יותר מכמה ימים, אין כל יכולת לממש את "היום שאחרי" ואין מה לדבר על "כושר הרתעה". האמירות האלה הן מס שפתיים למירוק המצפון, המילים האלה הן ההבטחה המוחלטת שנופתע שוב, כי כאשר אתה מדמיין יציבות, כאשר אתה "מכיל" התחמשות ואימונים של האויב, אתה עובר לפאזה של מתגונן ואז תמיד תופתע. האויב תמיד ימתין לרגע של תרדמת, והוא אפילו יצליח לעשות זאת באורח חוזר ונשנה וכמעט באותו אופן, כי הימים בהם אנו ישנים והאופן בו אנו ישנים, חוזרים על עצמם בכל סופ"ש ובכל חג, כמעט באותו אופן.
המאמץ שלנו לשנים קדימה איננו על שלטון זמני זה או אחר, אלא על מצב לוחמה מתמשך, לאורך שנים רבות בהן אנו יוזמים, תוקפים, הורסים תשתיות אויב, ציוד וכוח אדם. לצורך כך אנו חייבים שליטה ביטחונית במרבית האזורים הבעייתיים, צפון, מרכז, דרום - והדרך להגיע לשם היא רק ביוזמה התקפית מתמדת, ולא ח"ו בדמיונות פרועים וחסרי תוכן של "כושר ההרתעה".
האם לא יהיו הסכמי ביניים? ודאי שיהיו, כי נענשנו על התרדמת המדינית והצבאית המתמשכת שלנו - למעלה מ-130 בני ערובה שנחטפו ממיטותיהם ב-7 באוקטובר - מצב המחייב פתרון. את בני הערובה חייבים להחזיר הביתה בשילוב של כוח, מוח ופשרות. אך כל הסכם ביניים הוא רק שלב בלחימה. הנהגת האויב שלנו, שמלבה את עמה תוך שימוש בסמלים דתיים וסופרת טונה של דולרים בחשבונות הבנק, לעולם לא תורתע. כמה יותר הרס, כך יבוא יותר כסף, גם הציבור המדוכא שלה לא יורתע, כי הוא משועבד להנהגה שלו. כל עוד לא יקום מנהיג ערבי עם ביצים ויכריז על כוונתו להגיע לסיום מצב הלוחמה בין ישראל לבין התושבים הערבים שמסביבה, הפתרון נמצא כולו בידינו ורק בידינו.
חובתנו היא ליזום בהתמדה, לתקוף בהתמדה, לחסל את האויב ואת תשתיותיו הרבה לפני שהן מגיעות למסה קריטית אשר תאפשר לו לתקוף אותנו. על עם ישראל לדעת שזו הדרך לחיות כאן, שהדרך הזו תגבה מחיר כלכלי כבד ומחיר דמים מתמיד מאתנו וכל מי שמדבר על "כושר הרתעה" מוכר לטעמי לציבור לוקשים, חתול בשק, לוקשים וחתול בשק שיתפוצצו לנו בפנים ב 8.10 באיזו שהיא שנה ובתנאי שהתאריך יחול בשבת או בחג, ממש כמו שה-6.10 התפוצץ לנו בפנים ביום כיפור, וה-7.10 התפוצץ לנו בפנים בשמחת תורה.
